מסכת נידה - פרק ז - משנה ד

בכל מקום. במקום ישראל:

טהורים. שחזקתן אינן מדם נדה, דאצנועי מצנעי להו:

בית הטומאות. חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן:

קוברין שם. לפי שעה, כדי שיסלקו אותן לאחר זמן. ולפי שאין אנו יודעין אם הסירו אותן אם לאו, מטמאים באוהל:

חוץ מן הנמצאים בחדרים. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו פ"ד מה' משכב [הלכה י] העתיק בחורים:

מפני שהם קוברים שם את הנפלים. פי' הר"ב לפי שעה כדי שיסלקו אותן לאחר זמן כו' כ"כ התוס'. משום דאל"ה היאך משתמשים שם בימי טומאתן. והלא נזהרים הם מטומאת מת ונפלים. כדתניא לקמן נאמנים לומר לא קברנו שם הנפלים. ובפ' בנות כותים (נדה דף לג) אמרינן דנשוי מטמא משום בועל נדה. אבל פנוי לא כמ"ש שם. וכתב הרמב"ם דהאידנא הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באהל לפי שהם נכרים שאין מטמאין באהל. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ב דאהלות [ד"ה מדורות]. *[וקשיא לי למה לא יטמא באהל דהואיל וגרי אמת הן כדלעיל. ישראל גמור הוא. אלא שחטא. וצ"ל דאנן ס"ל דגירי אריות הן]:

רבי יהודה אומר. לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן. גמ' מאי דרוש לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך (ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבות ו). כל שיש לו נתלה יש לו גבול. כל שאין לו נחלה אין לו גבול: