מסכת נידה - פרק ה - משנה א

יוֹצֵא דֹפֶן, אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו קָרְבָּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. כָּל הַנָּשִׁים מִטַּמְּאוֹת בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט״ו:
י״ט), דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ. אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי, אֵינָן מִטַּמְּאִים, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתָן לַחוּץ:

יוצא דופן. אשה שפתחו [מעיה] ע״י סם והוציאו העובר לחוץ ונתרפאה:

אין יושבין עליו ימי טומאה. שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:

וימי טהרה. ואין לה דם טוהר:

ואין חייבין עליו קרבן. של יולדת. דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת:

רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. שנאמר [שם] ואם נקבה תלד, לרבות יוצא דופן. ואין הלכה כר׳ שמעון:

כל הנשים מיטמאות. בנדה משיצא הדם מן המקור והגיע לבית החיצון, ואע״ג דהעמידוהו כותלי בית הרחם ולא פירש לחוץ. דכתיב [שפ ט״ו] דם יהיה זובה בבשרה, מלמד שמטמאה אע״פ שעדיין הוא בבשרה. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה:

אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. דכתיב בזב [שם] איש כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא זובו מבשרו. ובבעל קרי כתיב (שם כב) אשר תצא ממנו שכבת זרע:

רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. פירש הר"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ"ה פ"ק דכריתות. [*וע' [מ"ש] ספ"ג]:

כל הנשים מטמאות. פירש הר"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע"ב. ת"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. פירש רש"י ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע"כ. פולטת ש"ז מניין ת"ל יהיה פירש רש"י יהיה זובה בבשרה:

בבית החיצון. לשון הר"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [*לאו למימרא] שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע שז"ל הרמב"ם [*המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע"כ. ומ"ש הר"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב"ם וכתב בעת המשגל. ואח"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. [*וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא"ב [הלכה ב] [*הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה [*ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י"ל שז"ש הר"ב בשעת ביאה. אע"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [*ועל כרחינו חז"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה"ג] כתבו התוספות בד"ה [וסבר] ר"ש כו' וא"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]: