מסכת נידה - פרק ה - משנה ז

מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה. פַּגָּה, בֹּחַל וְצֶמֶל. פַּגָּה, עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת. בֹּחַל, אֵלּוּ יְמֵי נְעוּרֶיהָ. בָּזוֹ וּבָזוֹ, אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. צֶמֶל, כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה, שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:

פגה. סמדר. כמו התאנה חנטה פגיה (שיר ב׳). כך התינוקת שאין לה סימן לא בדדין ולא בשערות:

בוחל. הפרי הקרוב להתבשל. ולשון חכמים הוא, התאנים משיבחילו חייבים במעשר. כך כשיש לה סימן דדין קצת, בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא:

צמל. לשון נוטריקון יצתה מלאה. שיש לה סימן מובהק בדדיה והיא בוגרת:

בזו ובזו. אפילו כשהיא נערה, אביה זכאי בכל. דכתיב (במדבר ל׳) בנעוריה בית אביה, כל שבח נעוריה לאביה:

בוחל. כתב הר"ב לשון חכמים הוא התאנים משיבחילו. במ"ב פרק קמא דמעשרות. ועוד בגמרא דאב"א מהכא ותקצר נפשי מהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). פירש"י בחלה בי. גדלה עלי. אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקריישנ"ץ (א) בלע"ז. ומ"ש הר"ב כך כשיש לה סימן דדין קצת. בידוע שהביאה כו'. כדלקמן [רפ"ו] דסימן התחתון קודם לסימן העליון. הר"ן פי"ג דיבמות:

בזו ובזו אביה זכאי כו'. כתב הר"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. וכן פירש"י גם הר"נ בפי"ג דיבמות. ותמיהני דבמ"ד פ"ד דכתובות. לא פירש הר"ב דילפינן מבנעוריה אלא להפרת נדרים. דגביה כתיב. ושם בגמרא [דף מו] נמי בעי למימר דטעמא מבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה. ומסיק ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן וכו' [*והר"ב שם פי' טעמייהו דכולהו. וראיתי בתוספות דפי"ח דשבת דף קכ"ח סד"ה ונתן הכסף כו' שכתבו שדרך הסוגיא שאינו מביא עיקר הדרשא. כמו שרגיל להביא בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה. אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכן הרבה. ע"כ]: