מסכת נידה - פרק ט - משנה ו

מסכת נידה - פרק ט - משנה ו

שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם. רֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קְמוּנְיָא, וְאֶשְׁלָג. הִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טָהֳרוֹת, הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר, הֲרֵי זֶה צֶבַע, הַטָּהֳרוֹת טְהוֹרוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. עָבַר אוֹ שֶׁדֵּהָה, הֲרֵי זֶה כֶתֶם, וְהַטָּהֳרוֹת טְמֵאוֹת, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת נידה - פרק ט - משנה ו

שבעה סממנין מעבירין על הכתם. שאין הדם בטל עד שיעביר כולן עליו:

רוק תפל ומי גריסין. מפרש לקמן במתניתין:

נתר. אלו״ם בלע״ז. ומין קרקע הוא ומזהיר. ובערבי קורין לו שי״ב:

בורית. מין צמח הוא שמנקה ומטהר:

קמוניא. עשב שמיבשים אותו וטוחנים אותו ומנקין בעפרו את הידיס להעביר את הזוהמא. ובלשון גמרא קרוי שלוף דוץ:

אשלג. לא אתפרש לי:

הטבילו. לבגד שיש בו כתם קודם שהעביר עליו הסממנים הללו:

הרי זה צבע. דאי הוה דם הוה עבר:

שדיהה. נשתנה מאדמומיתו:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת נידה - פרק ט - משנה ו

שבעה סמנין מעבירין על הכתם. ולעיל פ"ז מ"ב כתבתי בשם התוס'. דה"ה בכבוס טוב:

מעבירין על הכתם. שאם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע. בין לבעלה בין לטהרות מעבירין עליו ז' סמנין. ואם עמד בעינו הרי זה צבע. וטהורה. ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק. שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל. שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עקרו של דבר בבדיקה. הלכך כל שאינה בודקה בסימנין הרי היא טמאה והבגד טמא. המגיד פ"ט מהא"ב [הלכה ל"ו]:

ונתר. כתב הר"ב בערבי קורין לו שי"ב. ועיין מ"ש בזה בריש פ"ב דכלים:

או שדיהה. פי' הר"ב נשתנה מאדמימותו. כלומר שחסר ממנו מראה האדמימות. כדפירש הר"ב בדיהה דלבנונית במ"ב פ"ק דנגעים. *[וכן במכילתין ספ"ב]:

הרי זה כתם כו' וצריך להטביל. ואפילו דיהה ולא עבר. מהני טבילתו. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ג דאהלות [ד"ה שכל הבלוע]: