מסכת נידה - פרק ט - משנה ג

מסכת נידה - פרק ט - משנה ג

הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנָכְרִית אוֹ לְנִדָּה, הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָהּ. שָׁלשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. יָשְׁבוּ עַל סַפְסָל שֶׁל אֶבֶן אוֹ עַל הָאִצְטַבָּא שֶׁל מֶרְחָץ, רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת נידה - פרק ט - משנה ג

השאילה חלוקה. ואח״כ לבשתה היא ומצאה עליו כתם:

לנכרית או לנדה. לנכרית שהיא רואה דם, שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה, דומיא דנדה:

הרי זו תולה בה. וטהורה. דכיון דנדה היא, לא מקלקלה לה מידי. ונכרית נמי טמאה ותליא בה. אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחברתה טהורה, ואחר כך לבשתו חברתה, שתיהן טמאות, כדקתני שלש נשים וכו׳, דכיון דאי תליא בה, מקלקלא לה, מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך:

של אבן. דאינו מקבל טומאה. וספסל דרישא [איירי] בכלי עץ דראוי ליטמא במושב הזב והנדה:

אינו מקבל כתמים. כלומר לא גזרו על כתמים הנמצאים בו. וטעמא דר׳ נחמיה, דכתיב (ישעיה גש׳) ונקתה לארץ תשב, כיון שישבה לארץ שאינה מקבלת טומאה, נקתה. והוא הדין לכל דבר שאינו מקבל טומאה. וכן אם ישבה על גבי כלי חרס, שאין מקבל טומאה מגבו, או על גבי מטלניות של בגד שאין בהן שלש על שלש שאינן מקבלין טומאה, בכל אלו לא גזרו על כתמים הנמצאים בהם. והלכה כר׳ נחמיה:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת נידה - פרק ט - משנה ג

לנכרית. לשון הר"ב שהיא רואה דם שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה. פירוש לא הרואה בעידן שאלה קאמר. דא"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי. וכדקתני או לנדה. אלא רואה. שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר. ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דקאמר נכרית דומיא דנדה. לאו דומיא דנדה ממש אלא דמדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו. והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשיו. ב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א:

שלש נשים כו'. משום הנהו גווני דמתני' ה' נקט נמי הכא שלש:

או שישבו על ספסל אחד. זו אחר זו. דומיא דחלוק ונ"מ לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה כדלקמן. כן כתב הרשב"א בשם הר"א. ב"י: