מסכת נידה - פרק א - משנה ד

משיוודע עוברה. לסוף שלשה חדשים מיום שנתעברה:

עד שתגמול. עד שישלים לבנה כ״ד חודש. ואפילו מת בתוך כ״ד חודש, דיה שעתה, שהיולדת אבריה מתפרקים ואין דמה חוזר עד אחר כ״ד חודש. ומשם ואילך הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואע״פ שמניקה והולכת ארבע וחמש שנים:

גמלתו או מת ר׳ מאיר אומר מטמאה מעת לעת. דסבר ר׳ מאיר דם נעכר ונעשה חלב. וכשאינה מניקה, אפילו קודם כ״ד חודש חוזר הדם למקומו וחוזרת להיות רואה. ואין הלכה כרבי מאיר:

אע"פ שנשואה. כלומר ונבעלה. דתנו רבנן נשאת וראתה דם מחמת נישואין. ילדה וראתה דם מחמת לידה. עדיין אני קורא לה בתולה. שהרי בתולה שאמרו בתולת דמים [דמי נדה] ולא דמי בתולים:

משיודע עוברה. פירש הר"ב לסוף ג' חדשים. כי הא דכתיב (בראשית לח) ויהי כמשלש חדשים וכו' גמרא. ועיין מ"ש במתני' דלקמן:

עד שתגמול. פי' הר"ב עד שישלים לבנה כ"ד חדש ואפילו מת כו'. לרבנן הוא דמפרש הכי:

רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת. פי' הר"ב דסבר ר"מ דם נעכר ונעשה חלב. וקרא דריש דכתיב (איוב יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. [טהור מטמא חלב מדם] לא אחד. בתמיה. כלומר יחידו של עולם. ורבנן א"ר יוחנן. זו ש"ז שהוא טמא. ואדם הנוצר ממנו טהור. ורא"א אלו מי הנדה. שהמזה ומזין עליו טהור. ונוגע טמא. גמ' [דף ט]: