מסכת נידה - פרק י - משנה ד

הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר. נָכְרִי שֶׁמֵּת, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְמַשָּׂא. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת נִדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה:

מטמאין במשא. בגמרא פריך, אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא, באבן מסמא. כלומר אבן גדולה וכבדה שאינה מיטלטלת. ואם היא מונחת על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא, הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו, ושאר מתים לא מטמו, והני מטמו מדרבנן, הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאים מושב כל שתחתיהן, גזור (בהו רבנן לאחר מיתה) שמא יתעלפו ודומה למת, ואי אמרת זב מת אינו מטמא, בזב חי שנתעלף אתי לטהורי:

עד שימוק הבשר. דמהשתא הוי מת ודאי:

נכרי שמת. אע״ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ומטמא באבן מסמא, משמת, טהור מלטמא באבן מסמא, הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים:

כל הנשים. מחזקינן להו כנדות, ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה אע״פ שלא נגעו בהן לאחר מיתה. לפי שבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, שאפילו במיתתן הן משונות משאר נשים, התקינו שיהיו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות:

ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה. דלית להו לבית הלל האי תקנתא:

מטמאין במשא. פי' הר"ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו') והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא: