מסכת מעשרות - פרק א - משנה ז

משיקפה. משיסיר החרצנים והזגים שמעלה היין בתוך בור של יין בשעת רתיחתו:

מן הגת העליונה. שעדיין לא ירד לבור:

ומן הצינור. העשוי בפי הגת, והיין מקלח מן הצנור לבור. והיין שבגת או שבצנור עדיין לא נגמרה מלאכתו:

לעוקה. גומא שלפני בית הבד שהשמן יורד לתוכה:

עקל. כלי עשוי מחבלים שצוברים הזיתים לתוכו כשמכבידים הקורה עליהם:

ממל. הרכב העליונה שטוחנין בה הזיתים:

מבין הפצים. שמן היוצא מבין הנסרים:

חמיטה. היא עוגה דקה, וכשמוציאין אותה מן התנור רגילים להחליק פניה בשמן, וקמ״ל דלא חשיב כמבושל. שהאש קובעת למעשר ואסור לאכול עראי מכל תבואה ופירות וירקות שנתבשלו באור, אבל האי לא חשיב בישול:

וכן לתמחוי. דכלי שני הוא ואינו מבשל:

אבל לא יתן. שמן לקדרה ולאילפס כשהן מרתיחים. אע״פ שהעבירן מן האור, ויאכל אכילת עראי, דכל זמן שהיד סולדת בהן חשוב כמבשל וקבע למעשר:

לכל הוא נותן. לכל אלכסין רותחין ולכל קדרות רותחות הוא נותן, לאחר שהעבירן מן האור, ואינו קובע למעשר:

חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. שחריפתו של חומץ וציר מסייע לבשל. ואין הלכה כרבי יהודה:

[*משיקפה. פי' הר"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ"ש במשנה ז פ"ז דבבא מציעא]:

ונותן לחמטה ולתמחוי. פירש הר"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי:

וציר. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ"ד פ"ו דנדרים: