מסכת מעשרות - פרק ג - משנה ד

מָצָא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ בְצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת, וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה עַל דֶּרֶךְ, וּמָצָא תַחְתֶּיהָ תְּאֵנִים, מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשְׂרוֹת. וּבְזֵיתִים וּבְחָרוּבִים, חַיָּבִים. מָצָא גְרוֹגָרוֹת, אִם דָּרְסוּ רוֹב בְּנֵי אָדָם, חַיָּב, וְאִם לָאו, פָּטוּר. מָצָא פִלְחֵי דְבֵלָה, חַיָּב, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִדָּבָר גָּמוּר. וְהֶחָרוּבִין, עַד שֶׁלֹּא כְנָסָן לְרֹאשׁ הַגַּג, מוֹרִיד מֵהֶם לִבְהֵמָה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר:

ואפילו בצד שדה קציעות. דמוכחא מלתא דמהך שדה נפול, אפילו הכי מותרות משום גזל דמסתמא נתיאשו הבעלים מהן:

ופטורות מן המעשר. כדין הפקר:

ובזיתים ובחרובים חייבין. לפי שאין הבעלים מתיאשים מהן, שמראיתו מוכיח עליו שמאילן זה נפל. אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידוע מאיזה אילן היא:

אם דרסו רוב אדם. אם רוב אנשי אותה העיר דרסו כבר הגרוגרות שלהן בשדותיהן, אית לן למימר זו מן הדרוסות הן וכבר נגמרה מלאכתן, וחייב לעשר:

פלחי דבילה. אחר שנדרסו בעגול מחלקים העגול לכמה פלחין, ויש בפלח הרבה דבלות דבוקות זו בזו:

עד שלא כנסן לראש הגג. לעשות מהן ערימה, שהוא גרנן של חרובין למעשר כדתנן בפרק קמא:

מוריד מהן לבהמה. אבל הוא לא יאכל, שאין אוכלים על המוקצה אלא במקומן, כלומר הפירות ששוטחין אותם ליבש שלא נגמרה מלאכתן אין אוכלים מהן אלא במקומן, דשלא במקומן אינו ניכר שלא נגמרה מלאכתן, ומיהו כשמאכיל מהן לבהמה אפילו שלא במקומן, מתוך שאין החרובין מאכל בהמה מידע ידיע דלא נגמרה מלאכתן ולא יבשו כל צרכן:

מפני שהוא מחזיר את המותר. למקום ששוטחן שם ליבש, וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל:

קציצות. כן גירסת הספר. והרמב"ם מפרש גרגרים תלושים מאיזו אילן שיהיו. והר"ש מפרש שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ"ח דשביעית [משנה ו'] והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותן קציצות. וגירסת הר"ב כנוסחא אחרינא דגרס קציעות וכן הגירסא במשנה י' פרק ד' דתרומות. וכן הובאה משנה זו בגמ' בבבא מציעא פרק ב' דף כא ופירש רש"י תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ע"כ. ונראה לי שנקראו קציעות על שם המקצועות שהם כמחצלאות שעליהן מיבשים אותם כדפי' הר"ב במשנה ד' פ"ח דנדרים:

[*מותרות משום גזל וכו'. ודוקא שמצא בדרך שאז ידוע שהבעלים נתייאשו לפי שרבים מצוים שם אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין משום גזל דלא מתיאש שיודע שחבירו ימצאם. לשון הפירוש שהזכרתי]:

ובזיתים ובחרובים. פירש הר"ב אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע מאיזה אילן היא. שהתאנה מתלכלכת ומשתנית בצורתה כשמצא אותן תחת התאנה אינה מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד הרמב"ם. [*ומיהו לאו כדמאי ממש אלא כלומר בספק וצריך שיפריש ג"כ תרומה גדולה. וכן נראין דבריו שבחבורו פ"ג מה"מ אע"פ שי"ל דפטור מתרומה מטעמא דמתניתין ד' פ"ה ע"ש. והר"ב שמפרש דפטור כדין הפקר כ"פ הר"ש גם רש"י ותוספות פרק ב' דבבא מציעא [ד' כא]:

מצא גרוגרות אם דרסו וכו'. דגרוגרות קרויין כשיבשו קודם שנדרסו כדפי' הר"ב במשנה ד' פ"ב דתרומות:

אם דרסו רוב בני אדם. פירש הר"ב בשדותיהן דמסתמא בבתים נדרסות ולהכי הוצרך למוקים למתני' כשרוב דורסים בשדות דהא בנמצא בשדות עסקינן. הר"ש בשם הירושלמי [*ובפירוש שהזכרתי כתוב וז"ל וכשרגילים לדרוס בשדה שהרי בשדה מצאה שאילו מצאה בבית אסור משום גזל ע"כ]:

ואם לאו פטור. ירושלמי רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיה. ומשני אמר ר' שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה. פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה:

מוריד מהן לבהמה. פירש הר"ב אבל הוא לא יאכל וכו'. והכא הוא הדין נמי בניו ובני ביתו דלא שריין בר"פ אלא היכא דעדיין לא הובאו למקומן. וזהו דמסיים ויהיב טעמא לבהמה מתוך שאין החרובין מאכל בהמה:

מפני שהוא מחזיר את המותר. פי' הרמב"ם והוא ראיה שעראי מאכיל. וכך פירש רש"י בביצה ס"פ המביא דף לה: