מסכת מעשרות - פרק ה - משנה ד

לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גִּפְתּוֹ וְאֶת זַגָּיו לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין. וְאִם הוֹצִיא, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה, שֶׁהַתּוֹרֵם, בְּלִבּוֹ עַל הַקְּטוּעִים, עַל הַצְּדָדִים וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן:

תבנו. שבולין שנדושו ופעמים נשאר בהן חטין:

גפתו. פסולת של זיתים:

זגיו. פסולת של ענבים:

להוציא מהן משקין. אגפתו וזגיו קאי:

על הקטועין. שבולות קטועות שלא נדושו:

ועל הצדדין. צדי הכרי. וכן התורם בבור, בלבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין. והתורם בבית הבד, בלבו על מה שבתוך הגפת:

להוציא מהן משקין. פירש הר"ב אגפתו וזגו קאי. וסיים הרמב"ם והשיעור להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטים מן התבן:

שהתורם בלבו וכו'. ואם אין בלבו תנאי בית דין הוא. כ"כ הר"ש בשם התוספתא. ודוקא בתרומה הניטלת באומד אבל מעשר הא קחזינן שלא עישר כפי המדה על אלו הדברים: