מסכת מעשרות - פרק ב - משנה ז

לקצות בתאנים. לעשות קציעות. יש מפרשים לשטחן ליבש, וי״מ לחתכן במקצועות שרגילים לחתוך בהם התאנים:

ואמר לו ע״מ שאוכל תאנים. ולא היה צריך לתנאי זה דבלאו הכי אוכל בדין תורה דכתיב (דברים כ״ג:כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו׳, ובפועל הכתוב מדבר, הלכך לא הוי כמקח ואינו קובע למעשר:

ע״מ שאוכל אני ובני. אכילת בנו הוי מקח וקובע:

ולאחר הקציעה. שגמר כבר פעולתו, אינו אוכל בדין תורה ובא לאכול מכח התנאי והוי כמקח:

האוכל מן התורה פטור. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פז) מפרש אלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו:

השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך:

או שיאכל בני בשכרי. פי' רש"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח: