מסכת מעשרות - פרק ד - משנה ב

תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְאֵנִים לְשַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן, לֹא יֹאכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ. כַּלְכָּלַת שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַלּוֹקֵט אֶת הַכַּלְכָּלָה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתְעַשֵּׂר:

תינוקות שטמנו תאנים. בשדה, דאי בבית, בלא שבת בית קובעת. ונקט תינוקות, לאשמועינן דיש להם מחשבה הניכרת מתוך מעשיהם:

לא יאכלו למוצ״ש. דכיון שקבעתן שבת למעשר אסורים לעולם עד שיתעשרו:

כלכלת שבת. כלכלה מלאה פירות שיחדה לשבת:

וב״ה מחייבין. במעשר מיד אפילו קודם השבת, דכיון שיחדה לשבת הוקבעה מיד:

לשלוח לחבירו. נטבל מיד ולא יאכל עראי עד שיעשר. ואפי׳ לא שלחה, לפי שכיון שיחדה לשלחה הוא מקפיד עליה כמו בכלכלת שבת. ואין הלכה כר״י:

[*כלכלת שבת וכו'. ונשנית בפ"ד ממס' עדיות סוף משנה י']:

[*ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו וכו'. עיין בפ' דלקמן משנה א']: