מסכת מעשרות - פרק ד - משנה ג

המעטן. מקום שצוברין שם הזיתים כדי שיתרככו ויהיו ראויות להוציא שמנן:

טובל אחד אחד במלח. שאין קובע אלא במלח וצירוף שתים, הלכך אם מלח ונתן לפניו חייב:

מן המעטן הטהור חייב. וכגון שהאדם הנוטלן טמא, שא״א לו להחזיר את המותר שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו:

מן הטמא פטור. שכיון שהמעטן כולו טמא [והאדם] הנוטלן טמא הרי הוא מחזיר את הנותר:

[*מן המעטן הטהור חייב. פי' הר"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש"י בפ"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע"כ. כלומר אע"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש"י ה"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]:

[*ומן הטמא פטור. מ"ש הר"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ"ל מתוך פירש"י דהתם]:

מפני שהוא מחזיר את המותר. עיין מ"ש במ"ד פרק דלעיל: