מסכת מעשרות - פרק א - משנה א

כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת, כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אֹכֶל וְסוֹפוֹ אֹכֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמְרוֹ לְהוֹסִיף אֹכֶל, חַיָּב קָטָן וְגָדוֹל. וְכָל שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ אֹכֶל אֲבָל סוֹפוֹ אֹכֶל, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אֹכֶל:

כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. למעוטי סטיס שקורין בערבי ני״ל, וקוצה שקורין בערבי אלעצפו״ר, שאלו אינן אוכל, אע״פ שהן נאכלים ע״י הדחק. ואינם חייבים במעשרות:

ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו בעלים שישמרוהו:

וגדוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות. וכל הני ילפינן מקרא, דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו׳. את כל תבואת, דומיא דתבואה שהוא אוכל. זרעך, המיוחד. לך פרט להפקר שאין לו בעלים מיוחדים. זרעך דבר שזורעים אותו מצמיח, פרט לכמהין ופטריות שאינן נזרעות:

כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל. כגון ירקות, שמיד כשהן גדלים ראוין לאכילה, ומשמרין אותו עד שיגדל ויוסיף אוכל:

חייב קטן וגדול. שהרי ראוין לאכילה בין גדולים בין קטנים:

וכל שאין תחלתו אוכל. כגון מיני פירות:

אינו חייב עד שיעשה אוכל. דכתיב (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ, עד שיגדל ויעשה פרי:

ונשמר. פי' הר"ב מדכתיב זרעך המיוחד לך. וכן פירש הרמב"ם ולעיל בפ"ק דפאה משנה ו' דריש מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. וכן פי' ריש פ"ט דשביעית ובפ"ק דתרומות משנה ה. ובפ"ק דחלה משנה ג. וכן כתב הר"ש בכאן ובחלה בשם ירוש'. ובשביעית:

כל שתחילתו אוכל. פירש הר"ב כגון ירקות. והא דמחוייבים במעשרות ולא בפאה כתבתי במשנה ד פ"ח דפאה: