מסכת מעשרות - פרק א - משנה ב

מאימתי הפירות חייבים במעשרות. דתחלתן אינו אוכל וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מאימתי יגיע זמנו להיות ראוי לאכילה:

משיבחילו. תחילת בשולם קרוי בוחל, ודוגמא לזו תחילת ימי הנעורים באשה קרוי בוחל. ומפרש בגמרא משילבין ראשיהם זהו התחלת בשולם:

האבשים. מין ממיני הענבים הרעים כמו ויעש באושים (ישעיה ה):

משהבאישו. שנתבשלו כל כך עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה. ואשכול שיש בו גרגיר א׳ שהגיע לשיעור זה הוי כולו חבור למעשרות:

והאוג. אילן שפירותיו אדומים, וקורין לו בלע״ז קורניאול״י:

והתותים. בערבי תו״ת ובלע״ז מורא״ש:

משימסו. משיתמעך האוכל מתחת ידו. ואם הגיעה אפילו פרידה אחת של רמון לשיעור זה כל הרמון חייב במעשרות:

משיטילו שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים:

משיטילו גידים. כשמתחילים להתבשל נראים בהם כמין גידים אדומים:

משיעשו מגורה. משיבדל האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו מונח במגורה דהיינו אוצר:

משיעשו קליפה. הקליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ואינה נעשית אלא אחר גמר בשול הפרי. ואין הלכה כר׳ יהודה:

[*חייבות במעשרות. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]:

[*משיבחילו. מ"ש הר"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ"ה דנדה. ומה שכתב הר"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]:

והאבשים משהבאישו. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ"ש במשנה ח פרק ד דשביעית:

והאוג. עיין במשנה ה פ"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר"ב עוד פי' אחר: