מסכת מעשרות - פרק ב - משנה ד

פֵּרוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלֶּאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים. כַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁתְּרָמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

עד שלא נגמרה מלאכתן. שלא הגיע גרנן למעשר. כל פרי ופרי, כפי מה שמפורש לעיל:

ר׳ אליעזר אוסר לאכול מהן עראי. עד שיפריש כל מעשרותיהן, דתרומה טובלת:

וחכמים מתירים. דסברי אין תרומה טובלת אלא א״כ תרם מתוך הכלכלה:

כלכלת תאנים שתרמה. עד שלא הגיע גרנן למעשרות:

ר׳ שמעון מתיר. אפילו תרם מתוך הכלכלה:

וחכמים אוסרים. והלכה כחכמים דתרומה קובעת למעשר כשתרם מתוך הכלכלה, ולאחר שתרם אסור לאכול עראי מאותה כלכלה עד שיפריש כל המעשרות:

רבי שמעון מתיר. ומפרש בירושלמי טעמו מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת שלש מעשרות כלומר תרומה ומעשר ראשון ושני. [ועיין מ"ש ריש פרק ד דדמאי] את מר מותר בשעה שאין עלי' אלא זיקת שני מעשרות לא כל שכן ורבנן מסתברא דטעמייהו דסברי דכשכונסין תאנים בכלכלה יש שמניחין אותן כך והוה גמר מלאכה אע"ג דלאו כולי עלמא עבדי הכי אלא מחליקי' אותן כבסוף פרק דלעיל: