מסכת מעשרות - פרק ה - משנה ו

המתמד. הנותן מים בחרצנין ובזגין או בשמרים נקרא מתמד. והכא מיירי בנותן מים בשמרים דוקא:

ומצא כדי מדתו. לאו דוקא כדי מדתו, דאפילו נתן ג׳ כדות של מים ומצא ג׳ וחצי פטור, עד שיתן ג׳ וימצא ד׳:

פטור. ואע״ג דשמרים יהבי בהו טעם, פטור, דטעם שמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא:

רבי יהודה מחייב. דסבר אי אפשר שיצאו כל המים לחוץ אלא נשאר חצי כד של מים בתוך השמרים, ונמצא שאלו הג׳ כדות וחצי שיצאו יש בהן כד א, של יין ושנים וחצי מים, והוו כיין מזוג, שכן דרך מזיגת היין. ואין הלכה כר׳ יהודה:

מצא יותר מכדי מדתו. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה:

מוציא עליו ממקום אחר. אף ממקום אחר, כלומר לא מיבעיא מיניה וביה דשרי, אלא אף ממקום אחר יכול לעשר לפי חשבון היתר על מדתו:

[*פטור. כתב הר"ב ואע"ג דשמרים יהבו בהו טעם. וכל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור דבמינו במשהו [כדפירש הר"ב במ"ה פ' בתרא דע"ז]. הר"ש]:

רבי יהודה מחייב. וכ' הר"ש אמרו בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל [במשנה ד] התורם בלבו על הכל. ופסקו הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשרות. [*ועוד כתב הר"ש דעד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה. אבל מעלמא לא דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ע"כ. וע' מ"ש ספ"ק דחולין ]: