מסכת עדויות - פרק ו - משנה א

רבי יהודה בן בבא העיד. שממאנים את הקטנות. כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה, ודוחה זיקתה את נשואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום, מלמדים את הקטנה שתמאן בו, ומיאון עוקר נשואים הראשונים, ומותר ליבם הגדולה. וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק בית שמאי:

ושמשיאין את האשה. שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד בלבד ואמר שמת, משיאין אותה על פיו:

ושנמקל תרנגול שהרג את הנפש. שנקר מוחו של תינוק. ואע״ג דכי יגח שור כתיב, אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, שכל מקום שנאמר שור אנו למדין שור שור משבת, מה להלן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, אף כאן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף:

ועל היין בן ארבעים יום. ומקמי הכי פסול, דהוה ליה יין מגתו:

שקרב בארבע שעות. שפעם אחת בימי מלכות יון לא היו להם כבשים לתמידין ונשתהו להקריב התמיד, עד שהאיר הקב״ה את עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום:

שממאנים את הקטנות. לשון הר"ב כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות וכו' משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר"ב וא"כ ה"ה דגדולה היא יתומה. אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה. ועיין בפרק י"ג דיבמות משנה ז':

הקטנות. תרתי חדא דר' אליעזר במשנה ז' פרק י"ג דיבמות וכדמפרש לה הר"ב. וחדא דר' אלעזר דהתם במשנה י"א בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על הגדולה כו' דצריכי תרווייהו. וליכא למשמע חדא מאידך כמ"ש שם בס"ד. והעיד ר' יהודה בן בבא דבשתי הקטנות מלמדים שתמאן. וליכא למימר דלא העיד אלא בחדא. ומאי קטנות. קטנות דעלמא. דא"כ גבי ושמשיאין את האשה לתני נמי נשים ונימא מאי נשים. נשים דעלמא. גמ' פ"ק דנדה דף ח'. ונ"ל שזהו שכתב הר"ב וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק ב"ש רר"ל ההיא מתני' י"א דהתם ולומר דתרתי נינהו. ולא שלא נתכוין אלא למשנה ז' דהתם ולומר שהיא כגון הך דהכא:

ושמשיאים את האשה ע"פ עד אחד. כדתנן בסוף יבמות:

ושנסקל תרנגול וכו'. כתב הר"ב ואע"ג דכי יגח שור כתיב וכו' שכל מקום שנאמר שור וכו'. וכ"כ רש"י בפ"ד דברכות דף כ"ז. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דסנהדרין. ובספ"ה דב"ק:

שהרג את הנפש. לשון הר"ב שנקר מוחו של תנוק. וז"ל רש"י [בברכות שם] שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו:

ועל היין בן ארבעים יום וכו'. לשון הר"ב ומקמי הכי פסול. דהוה ליה יין מגתו. וכן לשון רש"י בפ"ק דנדה [דף ח']. ר"ל דתניא בפ"ו דב"ב דף צ"ז ויין מגתו לא יביא ואם הביא כשר [ועיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דמנחות. ומ"ש שם] והעיד על [היין] בן ארבעים יום דלכתחלה נמי יביא אפילו יש הרבה ממין אחר. תוס'. ובפ"ד דברכות [דף כ"ז] כתב רש"י. ועל יין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו. ובא לכלל יין גמור וקרינא ביה נסך שכר:

ועל תמיד של שחר וכו'. כתב הר"ב שפעם אחת וכו' והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא. הרמב"ם: