מסכת עדויות - פרק ג - משנה יא

אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל. מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמְנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. ורגילין היו להסב על גבי מטות ולאכול:

מוגמר. לבונה על גבי גחלים כדי להריח בה. אבל לגמר את הכלים, דברי הכל אסור:

מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין בצדו חוצה לו כשצולהו. והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות י״ב:ט׳) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס, כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא:

וחכמים אוסרים. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למעונגים ביותר או למי שריחו רע. גדי מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

אף הוא אמר ג' דברים להקל וכו'. שנויה במתני' ז' פ"ב דביצה וע"ש: