מסכת עדויות - פרק ג - משנה ו

הַשְּׁבוּיָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ שְׁבוּיָה אוֹכֶלֶת וְיֵשׁ שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת. כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, אוֹכֶלֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת:

השבויה. אשת כהן שנשבית:

אוכלת בתרומה. ולא חיישינן שמא הנכרי בא עליה ועשאה זונה ופסלה מן התרומה:

שהפה שאמר הוא הפה שהתיר. כשם שהאמינוה כשאמרה נשביתי, כך יש להאמינה כשאומרת וטהורה אני:

השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אמר רבי דוסא וכי מה עשה לה ערבי הלז [דערביים שטופי זמה דתשעה קבין ירדו לעולם וכו' ולרבותא נקטיה. תוס'] וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה [כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסין בבעילה אלא לשחק עמהן. רש"י פ"ג דכתובות דף ל"ו]:

האשה שאמרה נשביתי וכו'. הכי סתם לן תנא במשנה ה' פ"ב דכתובות:

שהפה וכו'. נ"א ל"ג וכן נראה שהיא גי' הרמב"ם דאל"כ אין לו לפרש על העיקר שבידינו הפה שאסר וכו' אי איתא דגרס ליה בהדיא במשנה: