מסכת עדויות - פרק א - משנה ב

מקב לחלה. עיסה שיש בה קב חייבת בחלה:

קב ומחצה חייבים בחלה. שהן ז׳ לוגין וביצה וחומש ביצה, למידה מדברית. והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה, כדכתיב (במדבר ט״ו) ראשית עריסותיכם, כדי עיסת מדבר. והוסיפו שתות בירושלמיות, ונמצאו שש מדבריות נכנמים בחמש ירושלמיות, ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים, תתנם בחמש ביצים גדולות, נמצא הלוג חסר ביצה גדולה, תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה, שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה, נמצאו שש ביצים גדולים שהן לוג גדול, הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה:

משהגדילו המדות. זו היא מדה צפורית, שהוסיפו שתות על של ירושלמית, נמצאו הששה לוגין חמשה, שהן חמשת רבעי קב, שהקב ארבעה לוגין:

חמשה ועוד חייבים. דקסבר ר׳ יוסי, מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה. והלכה כחכמים, דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות, הן שעור חלה. והן מ״ג ביצים וחומש ביצה. ורמב״ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל חמש מאות ועשרים דרה״ם מקמח חטים הוא שיעור הקמח החייב בחלה. ומשקל הדרה״ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל, שהוא משקל ס״א גרגירי שעורות בקירוב:

שמאי אומר מקב לחלה. והלל אומר מקביים ל' הראב"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ"ק דשבת דף ט"ו. וז"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע"כ:

חמשת רבעים חייבים. כתב הר"ב שכן הלכה. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דחלה: