מסכת עדויות - פרק ז - משנה ו

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס עַל וָלָד שֶׁל שְׁלָמִים, שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁוְּלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס, אֲנִי מֵעִיד שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בַפֶּסַח וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג:

ולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא כונסו לכיפה ומת. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים כונסו לכיפה ומת. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה, אתי לאשהויי לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתי בהו לידי גיזה ועבודה:

ואכלנו ולדה שלמים בחג. בחג השבועות קאמר. שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות, נמצא עובר בעשה, שנאמר (דברים י״ב:ה׳-ו׳) ובאת שמה והבאתם שמה, דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך. מיהו בלאו דלא תאחר אינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים:

העיד רבי יהושע וכו'. עיקרה בריש פ"ג דתמורה. ועיי"ש: