מסכת עדויות - פרק ג - משנה יב

שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה, אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

ומקרדין ביום טוב. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה את הבהמה, ואע״ג דעביד חבורה:

ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך:

מקרצפים. במגירה של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה:

אף לא מקרצפים. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה אלא במקרדים את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי״ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואין כך הלכה:

שלשה דברים ר"א בן עזריה מתיר וכו'. שנויה במתני' ח' פ"ב דביצה. וע"ש: