מסכת עדויות - פרק ב - משנה י

אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו), וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:

שנאמר והיה מדי חודש בחדשו. כשיבא חודש באותו החודש שמת בו, יצא מגיהנם ויבוא להשתחוות לפני ה׳:

שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומי לאחר שיהיה בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית, יצא מגיהנם ויבא להשתחוות:

משפט דור המבול שנים עשר חדש. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הראב"ד. וכמו שפירש"י בפ' נח בפסוק (בראשית ח׳:י״ד) ובחדש השני בשבעה ועשרים [יום] לחדש:

משפט איוב שנים עשר חדש. מפרש בסדר עולם פ"ג דכתיב (איוב ז׳:ג׳) כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למנוי אף ירחים למנוי. פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ירח ימים. ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים כלומר אריכות הימים. והלילות היה לו שוא ועמל. שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי. כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למנוי שלא חסרו אחד [כו']. הראב"ד:

משפט המצריים שנים עשר חדש. דכתיב (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. אימתי התבן מצוי שם באייר. והם יצאו בניסן. סדר עולם. הראב"ד:

משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י"ב חדש כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י"ב חדש. שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו דכתיב [ישעיה י"ח] [ו'] וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף. הרי שנה שלמה [סדר עולם]. הראב"ד:

גוג ומגוג. הכי גרסינן וכן כתוב ביחזקאל ל"ח [ב'] אל גוג ארץ המגוג. וכל הנבואה על גוג שהוא המלך. ובסי' ל"ט [ו'] כתיב ושלחתי אש במגוג וגו' וי"ס דל"ג ומגוג כלל. וי"ל לפי שלא שנאמר על מגוג אלא ושלחתי אש ולא נזכר בו דין י"ב חדש. אבל יש ספרים דגרסי מגוג בלא וי"ו וזה ודאי טעות:

שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל [שאר רשעים] דינם י"ב חדש. הראב"ד. וכאשר הגהתי כן נ"ל מסדר עולם ומפרק קמא דר"ה דף י"ז. ועיין במשנה ט"ז פרח ג' דאבות:

שנאמר ומדי שבת בשבתו. פירש הר"ב כלומר לחחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח וכו' עד עצרת וכו' והחי דקאמר בשבתו מפני שי"ט של עצרת תלוי בי"ט של פסח. משא"כ בשאר מועדים שאינן תלויים זה בזה. הראב"ד. וכן פירש הרמב"ם. ונ"ל דריב"ן מודה נמי לת"ק דיש רשעים שנדונים י"ב חדש כדכתיב מדי חדש בחדשו. אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת וכו' ולת"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חדש בחדשו. כשיבא שבת באותו שבח שמת בו. וקמ"ל דאם מת בסוף החדש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חדש יבא להשתחוות. ומתקיים בו מדי חדש בחדשו. דמקצת החדש ככולו. אלא מדי שבת בשבתו כשיבא אותו שבת. כך נראה בעיני: