מסכת עדויות - פרק ב - משנה ו

שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִגְמֹר מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר:

מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו:

יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת, יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט, דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא, משום דמשקים אתו ממילא:

לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום, דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כר׳ ישמעאל:

לא יגמור. פי' הר"ב כדי לאכול כו'. כלומר אבל רשאי להניחם להיות המשקים זבים ויוצאים. ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. כ"כ התוס' פ"ק. דשבת ד' י"ט. ומ"ש הר"ב דהלכה כר' ישמעאל ואע"פ שהוא תלמיד ר"ע כמ"ש הרמב"ם וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו כ"ש מתלמידו הכא הורה ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ':