מסכת עדויות - פרק ה - משנה ג

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת:

קהלת אינו מטמא את הידים. מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה:

מטמא את הידים. דסברי אף קהלת ברוח הקודש נאמרה, הלכך מטמא את הידים כשאר כתבי הקודש:

שעשו מצותן. לאחר שהזו אותם על הטמא וטהר בהם, אם נטפו מגופו על גבי אדם או על גבי כלים:

הקצח. זרע שחור שקורין לו נייל״ו בלע״ז. ורגילים לתת אותו בלחם, שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב:

בית שמאי מטהרין. דלא חשיב אוכל:

ובית הלל מטמאין. כיון דרגילין לתת אותו באוכלים חשיב אוכל:

וכן למעשרות. כמו שנחלקו בטומאה כן נחלקו למעשרות, שהמטמאו טומאת אוכלים מחייבו במעשרות:

רבי ישמעאל אומר. ונ"א גרס ר"ש אומר וכן היא הגירסא בסוף פ"ג דידים וע"ש:

מי חטאת וכו' וב"ה מטמאין. דלא כסתמא דמתני' ד' פרק בתרא דמסכת פרה וע"ש ובמשנה ה':

הקצח ב"ש מטהרין וכו'. שנויה ג"כ במתני' ו' פ"ג דעוקצים:

הקצח. פי' הר"ב זרע שחור. שקורין לו נייל"ו בלע"ז [*וכ"כ בפ"ג דעוקצים משנה ו'. ועוד בסוף פ"ק דטבול יום] וזה לשון הערוך והפיץ קצח וכמון יזרוק. פירוש קצח דומה לכמון. אלא שהקצח שחור ובלע"ז נייל"ו ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי"א והיא

) אלכמו"ן. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוה אוכל או לאו. כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד [דף מ'] הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה. כדתניא ברישא דברייתא. קצח אחד מששים מסמני המות. אלא שהטעם יפה ללב. דאמר רבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב. ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל וכו'. וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל וכו':