מסכת עדויות - פרק ב - משנה ב

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה. אע״פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר אלא לאחר הפשט:

שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמ״ל ר׳ עקיבא, דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים ט״ו) בשעריך תאכלנו, אבל אם מת, עורו אסור וטעון קבורה, ואשמעינן ר״ע דהיכא דלא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט, התירתו שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש:

יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף:

אין לא ראיתי ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה:

אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר״ע בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה ועור בשריפה:

מימי לא ראיתי עור וכו'. משנה זו שנויה במתני' ד' פי"ב דזבחים ושם מקומה ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס"ד: