מסכת נגעים - פרק י - משנה ט

מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר, שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:

וניתק כל ראשו. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב בין שהוחלט בפשיון טהור. דבכולהו פריחה מטהרת. ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא י״ג:מ׳) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. בזקן מנין, ת״ל ואיש, לרבות את הזקן. והבא כולו נתק בתחילה אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת:

אין מעכבין זה את זה. אם היה בראש נתק כגריס ואח״כ ניתק כל הראש, אע״פ שלא ניתק הזקן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה:

ודין הוא. שיהו מעכבין:

שיש דבר אחר מפסיק ביניהן. ששער הראש והזקן דאין מיטמאין בבהרת, מפסיקין בין עור הפנים לשאר הגוף. ועור הפנים ושאר הגוף מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת:

אין מצטרפין זה עם זה. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה, אין מצטרפין:

ואין פושין מזה לזה. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון:

מן הפרק של לחי. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן:

פיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע, והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ, קרוי פיקה:

וניתק כל ראשו טהור. כתב הר"ב דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא וגו'. וכן שנוי בת"כ ועיקר קרא לאו להכי אתא. דא"כ כי לא ניתק אלא אחורו ולא כל ראשו יטהר. וכן אם היה הנתק בפאת פניו ונעשה גבח יטהר ואנן ניתק כל ראשו תנן אלא עיקר קרא לפרושי דין קרחת וגבחת ואגב למדנו מדקאמר טהור הוא ולגופיה לדין קרחת וגבחת לא איצטריך דהא הדר כתב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע וגו'. דשמעת מיניה שפיר דעד שיהיה בו מראה נגע וגו' אינו טמא אלא דלהכי כתב הכא טהור הוא ללמדנו שיש לדין נתק ג"כ דין פרח בכולו שיטהר בכך. ומ"ש הר"ב בזקן מנין. ת"ל ואיש לרבות את הזקן או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת"ל הצרוע בין איש בין אשה בין קטן. א"כ למה נאמר איש להביא את הזקן ת"כ. ומ"ש הר"ב והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור כו'. ולכאורה כמו כן בנתוק כולו לאחר הפטור כיון דלבהרת מדמינן. וכן משמע נמי מדכתב הר"ב בין שהוחלט וכו' דמשמע אבל מתוך הפטור אינו טהור אלא דבתוספתא לא קתני הכי וכ"כ הר"ש. וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהט"צ (הלכה י"ב) ופי' הכ"מ בשם ר"י קורקוס דהכא כתב ואיש כי ימרט ראשו וכו' משמע בכל גווני ואין טעם להחמיר כיון דהכא ליכא קרא המוכח שאין הפריחה מטהרת ליה* כדאיתא קרא בבהרת. הלכך לא מטמינן הכא. אלא בבא כן בתחלה דלא מקרי פריחה ואין להקל יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע ע"כ:

טהור. במתני' דלקמן יש להאריך בזה בס"ד:

הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. בת"כ יליף לה מדכתיב ראשו כלומר דה"מ למכתב וכי ימרט ולשתוק מראשו אלא לומר דראשו טהור ואין הזקן מעכבו:

הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שנאמר (ויקרא י"ג) צרעת הראש או הזקן מלמד שהן חשובין שנים. הרמב"ם ספ"ח מהלכות ט"צ: