מסכת נגעים - פרק יא - משנה יא

כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא מִדְרָס, מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה, וּוִילוֹן, וְשָׁבִיס שֶׁל סְבָכָה, וּמִטְפָּחוֹת שֶׁל סְפָרִים, וְגַלְגִּלּוֹן, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֶּשׁ בָּהֶן רֹחַב כַּגְּרִיס, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. סָגוֹס שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה בָאָרִיג וּבַמּוֹכִין. הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל נִרְאִין כְּדַרְכָּן, וּפוֹשֶׂה מִתּוֹכוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמֵאֲחוֹרָיו לְתוֹכוֹ:

כל הראוי, ליטמא טמא מת. בצמר ופשתים או בעור:

אע״פ שאינו מיטמא מדרס. כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:

קלע של ספינה ווילון וכו׳ כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:

שביס. לשון השביסים והשהרונים הכתוב בישעיה (ג׳ י״ח):

וגלגלון. אבנט שחוגרים בו:

סגוס. בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:

באריג ובמוכין. בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:

החמת והתורמל. כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא״כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:

מתוכו לאחוריו. אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים:

כל הראוי ליטמא טמא מת כו'. פי' הר"ב כגון בגד של ג' על ג' וטעמא דכיון שהוא ג' על ג'. הוי בכלל והבגד כדאיתא בגמ' דשבת פ"ב דף כ"ו:

*[כגון קלע של ספינה וילון כו'. ולא ידעתי למה פרט את אלו ורבים הם השנויים במסכת כלים וביחוד בפרק כ"ד ובפכ"ח ובשאר פרקים אחת הנה ואחת הנה. ולא עוד אלא דקלע של ספינה. לא נשנה שם. ואני תמה על הרמב"ם שלא כתב לקלע של ספינה בפרקיו להלכות כלים. אשר שם מפכ"ב עד פכ"ח כתב לכלים הטמאים מדרס. ושאינם טמאים מדרס]:

ושביס של סבכה. פי' הר"ב ל' השביסים והשהרונים. ובספכ"ח דכלים מפרשו ע"ש. ויש לדקדק דסבכה גופה ה"מ למתני. וכדתנן פכ"ד דכלים משנה י"ו. ומל' הרמב"ם בפי' נראה דל"ג ושביס אלא והסבכ'. אבל בחבורו פי"ג מהט"צ העתיק ושביס של סבכה:

ומטפחות של ספרים. עיין במסכת כלים פכ"ד משנה י' ובפכ"ח משנה ד' (ד"ה של ספרים):

וגלגלון. פי' הר"ב אבנט כו'. ועיין בפירוש [הר"ב] מ"ד פ"ג דעדיות:

ורצועות מנעל וסנדל. עיין בפי' הר"ב פכ"ד דכלים משנה י"ב:

שיש בהן רוחב כגריס. לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע. כמו שפירשנו. הרמב"ם:

סגוס כו'. ראב"י אומר עד שיראה באריג ובמוכין. פירש הר"ב סגוס בגד עב מאד. והוא כאדרת שער וכו' לשון הרמב"ם ושרש זה שהשם אמר בנגעי (בגדים) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואמרו בספרא בקרחתו. אלו השחקים. ר"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו. בגבחתו אלו החדשים. ר"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ"ש העבים הגסים כמו בגדא דנרש (והסגוסים) כאשר הם חדשים יהי' על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטין. נקראו מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ע"כ. ואינו מפרש מה טעם בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים ודברי רש"י בזה ידועים במקומן בפי' החומש. ובעל ק"א כ' בשם פסיקתא זוטרתא דבקרחתו דריש מלשון קרח. שנקרחו המוכין אשר עליו כמו שיקרח השער אשר מהראש. שזה יקרה לו מפני היותו ישן. וגבחתו אלו החדשים. שהמוכין עדיין גבוהים עליהם ויהי' בגבחתו כאילו כתיב בגבהתו. ירצה בגבהותו. ולזה נראה שנתכוון הרמב"ם ז"ל *[וז"ש הרמב"ם בגדא דנרש נ"ל שצ"ל גמדא דנרש. והוא ספ"ק דבילה דף ט"ו. לענין כלאים קשים דשריין וקאמר האי נמטא גמדא דנרש שריא. ופי' רש"י נמטא בגד שקורין *) פלטרא בלע"ז גמדא קשה כמו גמוד מסאנא (בפ' ע"פ דף קי"א [ופירש"י] נתכווצו מנעליו) דבר שהוא כווץ נעשה קשה. דנרש מקום. שריא לישיבה כו']: