מסכת נגעים - פרק ד - משנה א

יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

יש בשער. ששער לבן מטמא בתחילה. כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן, טמא. מה שאין כן בפשיון שאינו מטמא אלא בסוף שבוע:

ומטמא בכל מראה לובן. אפילו למטה מארבעה מראות, דכתיב (ויקרא י״ג:ג׳) ומראה הנגע עמוק, מראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק. משא״כ בפשיון שאין פשיון מטמא למטה מארבעה מראות, שבאותן מראות שהאום מטמא, הפשיון מטמא:

ואין בו סימן טהרה. ואילו בפשיון יש בו סימן טהרה, שאם פרח בכולו טהור:

מטמא בכל שהוא. אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות, דמיעוט שער שתים:

חוץ מן הנגע. כשפשה חוץ לנגע, טמא. אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע, כדכתיב (ויקרא י״ג) ושער בנגע הפך לבן:

ומטמא בכל מראה לובן. כתב הר"ב משא"כ בפסיון שאין כו'. שבאותן מראות שהאום מטמא. הפסיון מטמא. בת"כ הביא הר"ש והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות. ובאותן מראות שהאום מטמא לה. הפסיון מטמא ע"כ בר"ש. ולאו למימרא שהפסיון צריכה. שתהא מהמראה של האום. שהרי המראות מצטרפין להר"ב כדאית ליה. ולהרמב"ם כדאית ליה. כמ"ש במשנה ג' [*פ"א] [ד"ה ולפטור] והתם תנן את שנולד לו פסיק כו'. אלא כלומר לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מהד' מראות. והיינו דמסיים בת"כ והלא דין הוא האום מטמא והפסיון מטמא. מה האום אינו מטמא אלא בד' מראות אף הפסיון אינו מטמא אלא בד' מראות וכו'. ועוד בפ' דלעיל מתני' ג הביא הר"ש ת"כ וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק ת"ל אם פשה טמא. אין לי אלא במראה מנין שלא במראה ת"ל אם פשה תפשה. ופי' הר"ש במראה שהנגע שלג והפסיון שלג שלא במראה שהנגע שלג והפסיון סיד או קרום ע"כ. ולשון הרמב"ם בפי' משנתינו ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון. כי כאשר הי' נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והי' זה התוספת לבן אבל לובן קלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו בהק הוא פרח בעור טהור הוא. יכול לא יטמא משום [אום] אבל יטמא משום פסיון ת"ל פרח בעור טהור הוא ע"כ. והוא בת"כ ריש פ"י:

שהפשיון מטמא בכל שהוא. עמ"ש לקמן משנה ה [ד"ה אם יש בו] ומ"ש הר"ב אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות דמעוט שער שנים. ת"כ הביא הר"ש. ובפרקין משנה י תנן ובה שערה אחת. וכן במשנה ד פ"ט דחולין ובשערה שכנגדו. וכן הוא אומר קולע אל השערה ולא יחטיא וכן אתה אומר כחוט השערה. ובספר מקנה אברם במסילה ראשונה לשמות במשעול פעל בציר"י וקמ"ץ. ראיתי שכתב וז"ל ובתיבת שערות נחלקו המדקדקים כי י"א שהוא מן שער. וי"א שהוא מן שערה ונמצא זה בשופטים סימן כ'. קולע אל השערה ולא יחטיא ונראים דברי האחרונים. כי כן מתרגמינן דשדן אבנא בקילעא ומירמן בבינה שערה ולא משנן. שיורה חוט שער. אבל שער יורה רבוי שערות כדכתיב (שופטים ט״ז:כ״ב) ויחל שער ראשו לצמח ומתרגמינן ושרי שער רישיה לצמחה ע"כ. ורבינו בגור אריה פי' שיש הבדל בין שער שהוא על שער א' ובין שער שהוא על רבים שהמורה על אחד נקוד כולו בפת"ח והמורה על רבים השי"ן בציר"י וכאן נקוד בציר"י לפיכך אמרו שמורה על רבים ומיעוט רבים שנים ע"כ. ובפי' החומש להרלב"ג ראיתי שכתב שמפני שהשער מתחדש ממנו רבוי. הנה לא יפול שם השער בפחות משתי שערות ע"כ. ולמהר"ם ראיתי שכתב ברפ"י דמייתי לת"כ דהתם בשער צהוב קתני שער מיעוט שער [שתי] שערות. כתב עלה מהר"ם וז"ל ולא ידענא מנא ליה דמיעוט שער שתי שערות. ושמא משום דכתיב בשער לבן ושערה לא הפך לבן ולא מפיק ה"י. ואם איתא דבשער אחד סגי היה לו להיות מפיק ה"י או לכתוב ושער בלא ה"י. אלא לאשמועינן דאינו שער אחד אלא לכל הפחות ב' שערות ומהתם גמרינן שער צהוב עכ"ל. [*ומדתנן במשנה ב פ"ג דנדה המפלת כמין קליפה כמין שערה נראה כדברי בעל מקנה אברם]:

ומטמא בכל הנגעים. ושער לבן הוא סימן טומאה [בשני מינים] לבד בנגעי עור [בשר]. ובנגעי שחין ומכוה. הרמב"ם:

חוץ לנגע. כתב הר"ב אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע כדכתיב ושער בנגע. דדרשינן בת"כ והביאה הר"ש. בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו:

חוץ לנגע. עי' פ"ו משנה ג: