מסכת נגעים - פרק ג - משנה ג

עוֹר הַבָּשָׂר מִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה וּבְפִסְיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִסְיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

עור הבשר. שנראה בו אחד מארבעה מראות:

בתחילה. כשהובא אל הכהן בלא הסגר, מיטמא בשער לבן ובמחיה. אבל בפשיון אינו מיטמא עד סוף שבוע ראשון, או סוף שבוע שני, ולאחר הפטור דסוף שבוע שני כשעמד בעיניו ופטרו, אם אחרי כן פשה חוזר וחולטו:

שלשה עשר יום. דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן:

בשני שבועות. דקדוקו כתבתי במשנה ג פ"ק:

ובשלשה סימנין בשער לבן במחיה ובפסיון. אלו הסימנין כולן בפסוק אמר ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו. אמר והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן אמר ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא. ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי. אבל כל מה שהוא [מבואר] בבהרת הוא מחוייב בשאת וכל מה שהוא בשאת הוא מחוייב בבהרת. כמו שבארנו בראש המסכתא. [במשנה ב כמ"ש גם שם הר"ב] וכן בשאר מראות נגעים. הרמב"ם [*ומדלא קתני נמישאם היה כסיד ונשתנה לשלג וליהוי ד'. ש"מ דכל הד' מראות עומד בעיניו מיקרו. כמ"ש בפ"א מ"ג [ד"ה לפטור] וכדתנן בפרק דלקמן משנה ז]:

ובפסיון בסוף [שבוע]. דבתחלה לא כמ"ש בפ"ק מ"ג:

[*שהן י"ג יום. כ' הר"ב דיום ז' כו' ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ"ק]: