מסכת נגעים - פרק ה - משנה ד

כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וּבָזֶה כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא. וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר:

בין באיש אחד. אע״ג דמה נפשך יש בו בהרת אחת שפשתה, אותה שתחלתה כגריס ועכשיו כסלע, והיה ראוי להחליטו, אפילו הכי הואיל ואינו יודע על איזה נגע מחליט, טהור מגזירת הכתוב דכתיב (ויקרא י״ג:כ״ב) ואם פשה תפשה בעור וטימא הכהן אותו, את הנגע הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק:

בין בשני אנשים. אע״פ שאחד מהם טעון הסגר שבעת ימים שנית בסוף שבוע ראשון, והאחר מוחלט, הואיל ואינו יודע איזה להסגיר ואיזה להחליט, שניהם טהורים מגזרת הכתוב:

ר׳ עקיבא אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ עקיבא:

משנזקק לטומאה ספקו טמא. בנוסחת מהר"ם ליתא. וכן במשניות ישנים מנוקדים:

טהור. כתב הר"ב דכתיב ואם פשה וגו' וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי. שמלת אותו שב על הנגע. הרמב"ם. וכתב הר"ש ואע"ג דהאי קרא בפשיון כתיב ה"ה בשער לבן. דקתני בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות [*נולדה בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות כן הוא בתוספתא פ"ב] הרי זו להחליט. טעה ואינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו. טהור. דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. ע"כ. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהט"צ [הלכה ה'] ונראה א"כ דהוא הדין נמי במחיה: