מסכת נגעים - פרק י - משנה ז

שְׁנֵי נְתָקִין, זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָהוֹר:

זה לפנים מזה. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות:

נפרץ ממקום אחד טמא. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו:

משני מקומות טהור. הפנימי, וכל שכן החיצון. שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות:

כמה תהא הפרצה. משני מקומות ויהא טהור, מקום שתי שערות:

נפרץ ממקום אחד כגריס טהור. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס. אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד נעשו שני הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות:

שני נתקים זה לפנים מזה. פי' הר"ב כגון נתק כגריס כו'. וחוץ לאותה שיטה מקיף כו'. ברוחב כעדשה עיין בזה ברפ"ו:

נפרץ ממקום אחד טמא. פי' הר"ב הפנימי כו'. אבל החיצון טהור. ולר' יוסי דאמר גבי בהרת (בפרק ו' משנה ה'). אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה. ה"ה כאן דא ין השערות סימן טהרה לנתק החיצון. כיון דאיכא נתק הפנימי לתוכן. ומסגיר את שניהן. והיינו אם בתחלה נפרץ. אבל אם בסוף שבוע ראשון. או שני. ולאחר הפטור. שניהן טמאין. משום פסיון. כ"כ הר"ש. גם בעל קרבן אהרן. ותמיה לי טובא דאם כן יש בנתק פשיון לתוכו. ולא כן שנינו בת"כ שהעתקתי בפ"ו משנה ג' [ד"ה שאין]. גם שם משנה ה' דבבהרת ליכא מאן דס"ל שיהא סי' פסיון לחיצונה:

נפרץ ממקום א' כגריס טהור. כתב הר"ב והא דאמרן נפרץ ממקום א' טמא. הוינו בפחות מכגריס. דנחשב כדבוקות לקמת הראש מצד אחד. דכל השערות הרי הן כקמת הראש. ואין כאן מבוצר. הר"ש:

כגריס טהור. ולעיל בב' נתקים זה בצד זה אפי' נפרץ כגריס במקום אחד טמא. דלא חשיבי מבוצרות. כיון דאיכא מצד שני דבוקות לקמת הראש. דהיינו שאר השערות שבראש שחוץ לנגע. מהר"ם: