מסכת נגעים - פרק ט - משנה ב

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

אין מצטרפין. חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:

ואין פושין מזה לזה. דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון:

היו מורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב [ויקרא יג] שחין ונרפא, ובמכוה כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:

אע״פ שנעשה מקומו צלקת. שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אעפ״כ נידון כעור הבשר, מאחר שנעשה קרום חזק:

השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה. שכיון שחלקן הכתוב בשתי פרשיות. ופי' משפט כל אחת בה. ולא צירפם יחד. שהרי משפטן שוה. וה"ל לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה. אלא לכך חלקן לומר שאין מצטרפין זה עם זה. גמ' דחולין שם:

היו מורדין כו'. מפורש בספ"ו:

זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. שזה שנאמר בתורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן. ענינו שאינו בהרת ונגע טמא כיון שלא פשה. אבל היא צרבת השחין כשהיה בבואו אל הכהן ואילו פשה או בא בשער לבן היה טמא: