מסכת נגעים - פרק יב - משנה ד

עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים:

עצים. כדאמרינן שאין הבית מיטמא עד שיהיו בו עצים, כמה יהיו בכל כותל וכותל, כדי ליתן תחת השקוף. כך צריך לכל קיר וקיר:

שקוף. מקום שהדלת שוקף עליו, ורגילין ליתן עץ תחתיו:

סנדל לאחורי השקוף. רגילים להניח עץ לאחורי השקוף להגין, ונקרא סנדל, כמו שהסנדל מגין על הרגל. שקוף, נקרא בין של פתח בין של חלון:

פצים. לשון סדק וקרע. כמו (תהילים ס׳:ד׳) הרעשת ארץ פצמתה:

קירות האבוס. של בהמה:

וקירות המחיצה. של (חצרות) גנות ופרדסים:

אין מיטמאין בנגעים. דכתיב בקירות הבית, ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה:

ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים. דכתיב (ויקרא י״ד:ל״ד) בבית ארץ אחוזתכם, וחוצה לארץ אינה אחוזתכם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים:

פצים פי' הר"ב לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמת'. תהלים ס' פ"ד. וכתיב וקרע לו חלוני (ירמיה כ"ב י"ד) תרגום ופצים ליה כיון. כשקורעים בכותל לעשות פתח ומשוין הבנין משני צדדין השווים נקרא פצים. הר"ש. * [ובסוף פ"ח דשבת מפרש הר"ב לפצים בענין אחר וע"ש]. וכתב עוד הר"ש ושיעור האבנים. אין מפורש במתני'. אבל בתוספתא קאמר רשב"א. משאוי שנים:

וקירות המתיצה. פי' הר"ב של חצרות גנות ופרדסים כו'. וכ"כ הר"ש. ודוחק בעיני. שהקדים לשנותי קירות האבוס דשל בהמה. והרמב"ם מפ' קירות המחיצה. הוא תקרה ולא נעשה לדירה. ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ע"כ. ומהר"ם כתב נ"ל דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה. לשון חלוקה. דבת"כ גרסי' בקירות הבית ולא בקירות המגורה מלשון נהרסו ממגורות (יואל א' י"ז) והם אוצרות תבואה. והיינו קירות המחצה דמתני'. שדרך לעשות באוצרות תבואה חלוקות הרבה בין חטין לכוסמים לשיפון לשעורים ולשבולת שועל. ואף בין תבואה לתבואה דמינה. דפעמים זו טובה מזו. להכי גרסינן המחצה. ועוד דאין זה לשון קירות המחיצה. דלשון קירות. הם מחיצות. וא"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הן עכ"ל. אבל הר"ש העתיק דבת"כ קתני בה תרווייהו. קירות המחיצה. וקירות המגורה. וכן הוא בת"כ שבידינו:

ירושלים. פי' הר"ב שלא נתחלקה לשבטים. בפ"ק דיומא דף י"ב. ופי' לשבטים לשבט יהודה ובנימין. כאידך מ"ד התם דס"ל דיהודה ובנימין הי' להם חלק בירושלים. ותנא דידן סובר דלא נתחלקה להם. אלא יד כל ישראל שוים בה. ותמהו התו' [ד"ה ירושלים] דבפרק איזהו מקומן [משמע] דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף (כדפי' הר"ב במ"ד. ועוד בסוף מ"א פ"ג דמדות) וא"כ למ"ד לא נתחלקה. מאי שנא דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד. ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד. ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו. דא"כ אל יסוד מזבח העולה. מאי עביד ליה. דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד. וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב. ע"כ. ואם תרצו מתניתין דמדות (*שהיה) [שלא היה] לו יסוד כו' דאתיא ככ"ע. אכתי תקשה אמאי כי שאלו בגמ' דאיזהו מקומן דף נ"ג מאי טעמא והשיב ר' אליעזר לפי שלא היה בחלק של טורף. וכל אותה סוגיא הכי רהטא. ומייתי התם נמי תרגום באחסנתיה יתבני מדבחא א"נ מקדשא. וכמו שהעתקתי שם בס"ד. ואמאי שבקינן למימר טעמא אליבא סתמא דמתני' דהכא. ושם ביומא דלמ"ד נתחלקה לשבטים. ירושלים מיטמא בנגעים. חוץ מן המקומות המוקדשים שבו. שהוא המקדש וב"כ ובתי מדרשות. ותו דבפ"ז דב"ק דף ע"ב פירשו הטעם. דאע"ג דנתחלק חזרו וקנו אותן המקומות. כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן משא"כ ירושלים אם מתחלה נתחלקה. למה חזרו וקנו אותה. ע"כ. אלא ודאי דלהכי מפרש אליבא דמ"ד נתחלקה. דהכי הלכתא. ודלא כמתני' דהכא. ונ"מ דירושלים חוץ מדברים המוקדשים שבה מיטמאין בנגעים. וקשיא על הר"ב דכיון דמכרש בזבחים ובמדות אליבא דמ"ד דנתחלקה. ה"ל לכתוב בכאן דאין הלכה כסתם משנה. וכן הרמב"ם שפוסק כסתם משנחנו בפי"ד מהט"צ [הלכה י"א] ומשום שלא נתחלקה לשבטים. תקשה לי' נמי סוגיא דזבחים דנסב' אליבא דמ"ד נתחלקה. ומיהו תו אשכחן סתמא אחרינא במתני' ז' פרק בתרא דערכין. דירושלים אין בית חלוט בה. וטעמא דלא נתחלקה לשבטים. כמ"ש שם. וצ"ע: