מסכת נגעים - פרק יג - משנה י

הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס:

היה עומד בפנים. תוך בית המנוגע:

ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו. הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד:

בזמן שאין כל גופו טמא. כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו:

אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד. ואין הלכה כרבי יהודה:

חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ"ל דדייק ליה מדא"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ"ג דידים *[אם הם תחלות או שניות]:

אמרו לר' יהודה וכו'. כתב הר"ב ור"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת"כ יליף לה מיכבס את בגדיו *[כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה"ה שבפירוש הר"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו: