מסכת נגעים - פרק ב - משנה ד

כֵּיצַד רְאִיַּת הַנֶּגַע. הָאִישׁ נִרְאֶה כְעוֹדֵר, וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. הָאִשָּׁה כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, כְּאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִין לַשֶּׁחִי לַיָּד הַיְמָנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כְּטוֹוָה בְפִשְׁתָּן לַשְּׂמָאלִית. כְּשֵׁם שֶׁנִּרְאֶה לְנִגְעוֹ, כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ:

כעודר וכמוסק. דרך העודר מפסק רגליו. ודרך המוסק מגביה זרועותיו. עודר, חופר בקרקע. מוסק, לוקט את זיתיו:

כעורכת. את הפת, שמפסקת את רגליה:

וכמניקה את בנה. לענין תחת הדד. דמה שנראה באותה שעה אינו נחשב בית הסתרים:

כאורגת בעומדים, לשחי. שמגבהת ידה הימנית לארוג ומגלה בית השחי שלה:

כטווה בפשתן. שדרך הטווה להגביה ידה השמאלית ומגלה השחי השמאלי. ומה שאינו נראה בכך, נחשב בית הסתרים. וכתיב לכל מראה עיני הכהן, פרט לבית הסתרים:

לתגלחתו. ביום טהרתו. וצריך לגלח, דכתיב (ויקרא י״ד) את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, מה אלו מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה, פרט לבית הסתרים:

וכמוסק זיתים. ל' הר"ב לוקט את זיתיו. לא שלוקטן מע"ג הקרקע. דבהכי אינו מגביה זרועותיו אלא לוקטן מעל האילן. וכן לשון הר"ב במשנה ד' פ"ח דמנחות מגרגרו בראש הזית מלקט גרגרים שהן בראש הזית וכו' [*וכמ"ש הר"ב שמגביה זרועותיו. כ"כ הר"ש. וכן בערוך ערך מסק. והכי מסתבר. אבל ראיתי בערך עדר דמביא ברייתא בזה הלשון מגביה זרועותיו למעלה כדרך שמגביה המעדר בשעה שעודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו וכו'. וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתים כשמפילן מן הזית ולוקטן מן הארץ. ע"כ. וברייתא זו בעצמה תמוה. שהרי אין הדרך המעדר שהוא החופר. [כדפי' הערוך עצמו בסוף אותו הערך] שיהיה מגביה עצמו. אדרבה צריך שיכפוף קומתו. וצ"ע]. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד שיער בזיתים. לפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות. ואדם לוקט אותם בלי הרמת זרועותיו הרבה ומתגלה השחי. ע"כ:

כעורכת. פירש הר"ב שמפסקת את רגליה. מעט. הראב"ד:

כאורגת בעומדין. לשון הערוך פי' [*כאורגת] במסכת בעומדת שדרכה להגביה כו'. ובשם הראב"ד מצאתי. בעומדין ר"ל בדבר העומד שיהיו כלי האורג עומדים בקומה. ויש לה צורך להגביה יד ימנית. לקשור. או להתיר. ע"כ. ובמשנה ב פ"ג דזבים פי' הר"ב כדברי הערוך:

ליד הימנית. עיין מ"ש לקמן:

רבי יהודה אומר אף כטווה כו'. אפשר לומר דת"ק לא פליג. ואע"ג דתני ליה בלשון פלוגתא. דהכי אשכחן טובא. כמ"ש בפרק בתרא דבכורים [משנה ו]. ומשום דת"ק לא פליג. מש"ה לא כתב הר"ב דאין הלכה כר"י. וכן בפי' הרמב"ם לא איפסיק הלכתא. אבל בנא"י כתוב. ואין הלכה כר"י. וכן בחבורו [סוף] פ"ט מה"צ לא העתיק דבריו. ונראה לפי זה דת"ק דפליג. היינו טעמיה דס"ל דשחי דשמאלית בית הסתרים היא. ואע"פ שכשהיא טווה מגבהתו ונראה. לא דמיא לשחי דימנית. דבלאו הכי דרכה להגביה בכל עת. אלא לענין ראיית הכהן אמרו שתהא נראה כאורגת בעומדין. אבל שמאלית שאין דרכה להגביה בכל עת. אע"פ שכשטווה מגביהה. לא יצא מדין בית הסתרים. כך נ"ל. אבל בשם הראב"ד מצאתי דלת"ק כמו שמגביהה ימינה. כך יהיה שיעור ראית הנגע תחת שחייו שנים. ורבי יהודה נתן סימן כמו שמגביהה בטווייה יד השמאלית כך שיעור הגבהת השתי זרועות לנגע. ולא ידענא אם מיקל יותר מרבנן. ונראה דמיקל מדקאמר אף. ע"כ:

כך הוא נראה לתגלחתו. פי' הר"ב דכתיב את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. מה אלו מקום כנוס שער ונראה כו' פרט לבית הסתרים. ותימה דכשם שנוכל לומר פרט לבית הסתרים לפי שאע"פ שהוא כנוס אינו נראה. כך יש לנו לומר ג"כ פרט לשאר הגוף שנראה ואינו כנוס. כמו שער הזרועות והשוקיים. וכך הוא בהדיא בגמרא פ"ב דסוטה דף טז. גם יש קצור לשון בדברי הר"ב דה"ל לכתוב ג"כ כלל שני ואת כל שערו יגלח. דאל"ה לא הוי אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכ"כ הר"ב בפ' בתרא מ"ב. והר"ש כתב לשון ת"כ. וזוהי וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים. ת"ל גבות עיניו. מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים. אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים. ע"כ. וגם על זה יש לתמוה דהא גבות עיניו מיוחדים ג"כ בזה ששערן כנוס. וה"נ מסיים בת"כ. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער ונראה. אף אין לי אלא מקום כנוס שער ונראה. מנין לרבות כנוס שער שאינו נראה. פיזור שער נראה. פיזור שער ואינו נראה. ת"ל את כל שערו יגלח. ע"כ. ומעתה תקשה בהפך. שהרי למדנו שאף שאינו נראה. בכלל התגלחת. אלא דהיא גופה קשיא רישא לסיפא. ומפני כן נדחק הר"ר אליה מזרחי בישובה. ופירש דבנראה דרישא. אינו כבנראה דסיפא. אלא רישא קאמר בנראה. היינו שאפשר לראות ע"י שיעמוד כעודר ומוסק ואדרשא דסיפא סמיך. ויהיה פרט לבית הסתרים שאינו נראה אפילו כשעודר ומוסק. ומ"מ דברי הר"ב הרי הם סתומים ביותר. ולקמן בפרק בתרא שכתב עוד הר"ב בזה. שם אכתוב ג"כ יותר בס"ד [ד"ה העביר]: