מסכת נזיר - פרק ט - משנה א

הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת. נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת. חֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים, שֶׁהוּא כוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ וְאֵינוֹ כוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ. חֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים, שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֵפֵר עוֹלָמִית. הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתֶּה, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִשְׁתֶּה:

הגוים אין להם נזירות. אף על גב דגוים מקריבין נדרים ונדבות כישראל, אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזירות ומותר לשתות יין וליטמא למתים, דכתיב בריש פרשת נזיר (במדבר ו׳) דבר אל בני ישראל, בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר:

שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כרחו:

ואינו כופה את אשתו. בעל כרחה. ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או בטול מלאכה, אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הם בטלים מאליהם, דכתיב (שם ל׳) לאסור אסר על נפשו, מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, אין רבו צריך לכופו, שמאליהם בטלים, שהרי אין לו רשות לעצמו. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין בהם ביטול מלאכה לרבו, חייב העבד לקיימם ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם:

מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. שאם נתרצה בנדר שנדרה אשתו אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו אחר שהפר לה פעם א׳. ואם כפה את עבדו לעבור על נדרו ורצה אח״כ בקיומו חייב העבד לקיימו:

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. לאו דוקא הפר אלא אם כפה את עבדו לשתות יין ולהטמא למתים ואח״כ יצא העבד לחירות, חייב העבד להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות. ורמב״ם פירש הפר לעבדו יצא לחירות, שהאומר לעבדו מופר לך, פקע זכות האדון ממנו ויצא העבד לחירות בשביל כן וצריך שישלים נזירותו. ולבי מהסס בפי׳ זה:

עבר מכנגד פניו. שברח מרבו אחר שנדר בנזיר:

ר״מ אומר לא ישתה. יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכפהו לעבור על נדרו ויהיה מותר לשתות יין:

ור׳ יוסי אומר ישתה. שלא יחלה וימות. שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו, ונמצא כאילו הוא ברשות רבו:

הגוים אין להם נזירות. כתב הר"ב דכתיב בריש פרשת נזיר דבר אל בני ישראל. בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר. גמ'. ופריך לה דהא כתיב נמי איש. ובערכין דכתיב בני ישראל ואיש. מקיימין שניהם למעוטי עובד כוכבים מענין אחד דערכין ולרבויי מאיש לענין אחר כדתנן במשנה ב' פ"ח דערכין ומשני שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא עכו"ם שאין לו טומאה פירש"י כי נגע במת דאמר קרא (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כלומר אתקש טומאה לטהרה. וכתבו התוספות ועכו"ם אין לו טהרה דכתיב (שם) והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. למשמרת לבני ישראל ולא לעכו"ם:

שהוא כופה את עבדו. כתב הר"ב ובשאר נדרים שיש בהם ענוי נפש וכו'. וכ"ת א"כ אמאי יש להן נזירות. דבגמ' מפיק ליה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים. ומ"ש הר"ב וכן השבועות כולם וכו' קשה מאי שנא שבועות מנדרים ובגמ' בשבועה מ"ט דאמר קרא (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו. ופירש"י הכי נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה. ע"כ. ותו משמע בגמ' דקרא דלאסור אסר לא צריכין לנדרים דילפינן להו משבועות ואם אינו ענין לנדרים תנהו לנזירות ושתועיל בהן כפייה. כך פי' בתוס'. ולפיכך נראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר"ב בגמ' וטעמא רבה נ"ל לחלק בין נדרים לשבועות. שהנדרים אסר חפצא עליה. והשבועות אסר נפשיה אחפצא. כדפי' הר"ב במ"ב פ"ב דנדרים. ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו כמ"ש הר"ב אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה. אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר. שפיר נאסר החפץ עליו:

ואינו כופה את אשתו. פירש הכפייה לחודה לא מהניא אלא צריך שג"כ יבטלנו בלבו כמ"ש במ"ח פ"י דנדרים:

מיפר נדרי אשתו. פי' הר"ב שאם נתרצה וכו' לפי זה הפר לאשתו הפר עולמית פירושא קא מפרש. וז"ל רש"י חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואיזה חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית [כו']:

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. פי' הר"ב שאם יצא לחירות חייב להשלים. וז"ל רש"י משלים נזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה. ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם היינו כגירסת הספרים דגרסי ומשלים:

ורבי יוסי אומר ישתה. כן הגי' בכל הספרים גם בשתי *) הגמרות במשנה ובגמ' ואם כן הלכה דישתה דר"מ ור"י הלכה כר"י וכבר השיג הראב"ד להרמב"ם שפסק בפ"ב מהל' נזירות דלא ישתה ומ"ש הכסף משנה שנראה שהיה גורס **) בהיפוך רבי מאיר אומר ישתה ור"י אומר לא ישתה אין נראה כן מלשון פירושו שבמשנה: