מסכת נזיר - פרק ד - משנה א

מסכת נזיר - פרק ד - משנה א

מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וָאָנִי, וָאָנִי, כֻּלָּם נְזִירִין. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִין. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר, פִּי כְפִיו וּשְׂעָרִי כִשְׂעָרוֹ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה, וָאָנִי, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. הֲרֵינִי נְזִירָה, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר, וָאָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת נזיר - פרק ד - משנה א

מי שאמר הריני נזיר. כולם נזירים. והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך דברי חבירו בכדי שאלת שלום תלמיד לרב, שהוא כדי שיאמר שלום עליך רבי:

פי כפיו כו׳ והוא שיאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מלהגזז:

ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. שכבר קיים נדרה כשאמר ואני. ואם אשה נדרה בנזיר ושמע אחר ואמר ואני, ואח״כ הפר לה בעלה. אינו מופר לזה שאמר ואני, שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת נזיר - פרק ד - משנה א

ואמר ואני ואני. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אמר ואני וכן השני אמר ואני [תוספות]:

ואני ואני כולם נזירים. פירש הר"ב והוא שהתפיס כל אחד בתוך כדי דבור חבירו. דחד בחבריה מתפיס ולאו בקמא. הכי אפשיט בגמ'. ולפיכך משנתינו ששנאה ואני ואני ה"ה אפי' עד מאה דהא א"צ שיתפיסו בתוך כדי דבור של ראשון אלא דתנא לאו כי רוכלא ליחשב וליזל ומיהו תרתי איצטריך לאשמועינן משום דבעי למיתני הותר האחרון האחרון מותר מכלל דאיכא אמצעי ולמידק אחרון הוא דליכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה משתרי אותו שאחריו הכי מסיק בגמ' ומוכח בהדיא דל"ג אלא תרי ואני דלא כיש ספריס דגרסי תלת:

כולם נזירים. פי' הר"ב והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך כדי דבור של חבירו וכו' גמ'. ומסייע להו להתוס' שכתבתי בשמם בריש פ"ק גבי הריני כזה דהריני לא סגי כמו אהא דהא ה"נ ואני לחוד לא מהני אלא ע"י התפסה דתוך כדי דבור אע"פ שהנזיר עומד לפניו ושיעור הדבור כתב הרמב"ם כדרך בינונית: