מסכת נזיר - פרק א - משנה ב

הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים, וּמִן הַזַּגִּים, וּמִן הַתִּגְלַחַת, וּמִן הַטֻּמְאָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. הֲרֵינִי כְשִׁמְשׁוֹן, כְּבֶן מָנוֹחַ, כְּבַעַל דְּלִילָה, כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה, כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן. מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן. נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בְּתַעַר וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת. וְאִם נִטְמָא, מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, אֵינוֹ מֵקֵל. וְאִם נִטְמָא, אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה:

הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו׳ אם הזכיר אחד מכל אלו, הרי זה נזיר כאילו אמר הריני נזיר סתם. ומשום דבעי למתנא סיפא דנזיר עולם ונזיר שמשון אין כל דקדוקי נזירות עליהם, תנא הכא כל דקדוקי נזירות עליו:

מה בין נזיר עולם וכו׳ מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם נדר להיות נזיר עולם הרי זה נזיר עולם. ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער מי״ב חדש לי״ב חדש דילפינן מאבשלוס שהיה נזיר עולם וכתיב ביה (שמואל ב י״ד:כ״ו) ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו וכתיב התם (ויקרא כ״ה:כ״ט) ימים תהיה גאולתו:

ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. ואפילו לכתחלה מותר ליטמא דשמשון היה מטמא למתים והכי גמירי לה והאי דקתני אם נטמא דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא משום דתנא רישא גבי נזיר עולם ואם נטמא תנא סיפא נמי גבי נזיר שמשון ואם נטמא:

הריני נזיר מן החרצנים וכו' הרי זה נזיר. גמרא מ"ט אמר קרא (במדבר ו') מיין ושכר יזיר פירש"י דמשמע דאפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי כנזיר מכולם ע"כ כלומר דהא כבר כתיב מכל אשר יצא מגפן היין ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ו. ועוד אמרו בגמרא דמתני' דלא כרבי שמעון דמשנה ד' פרק שני. ועיין מ"ש שם בס"ד:

הריני כשמשון וכו'. בגמרא למה לי כל הלין. צריכי וכו'. ופירש"י וכן התוספות דכשאומר שמשון וא"נ שמשון בן מנוח לא סגי דאימר לאחר נתכוין [ועיין בפי' הר"ב משנה ה']. עד שיאמר עוד סימן אחד משלשה סימנים כבעל דלילה או כמי שנקרו וכו'. ואי אמר חד מהני שלשה סימנים בלבד נמי סגי ור"ת גורס וכבעל דלילה בוי"ו. וכן מכאן ואילך ולהרמב"ם בפרק ג' מה"נ כמו שפי' הכסף משנה בכל חד סגי ואפי' אומר כשמשון בלבד ומסייע ליה דתנן כבן מנוח בכ"ף וכן כולם ולהלשון שכתב הר"ב בס"פ בתרא בשמואל. הריני כשמואל. או כבן אלקנה כו' והוא ל' הרמב"ם בחבורו שם והוכיח הכ"מ פירושו מזה הלשון דבחד סגי כנדון דשמשון דמ"ש. א"כ גם סברת הר"ב מוכחת שכך היא:

הרי זה נזיר שמשון. כדתנן בסיפא שמותר להטמא למתים. וכתב הרמב"ם ואשר התירו לו זה. שהוא לא נדר בנזיר אבל המלאך אמר לאמו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ענינו פרוש. ע"כ. ותימה דא"כ האומר הריני כשמשון למה יהיה נזיר והרי אין נזיר עד שיתפיס בדבר הנדור כדתנן רפ"ב דנדרים והנזירות מכלל הנדרים הוא שנאמר כי ידור נדר נזיר. וכן התחיל הרמב"ם הלכות נזירות. ומצאתי בכ"מ פ"ג מה"נ שהביא לר"י בן לב שהקשה קושיא זו ואמר בתירוצה במאי דאתמר בגמרא דפריך אר"ש דס"ל האומר כשמשון לא אמר כלום דלא הוה דבר הנדור. גבי נזיר נמי הא כתיב לה' [כלומר כי היכי דמרבינן מלה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה' דאע"ג דבכור לא הוי דבר הנדור דמתפיסים בו לנדרים הכי נמי בנזיר דכתיב נזיר לה'] אימא דאתי לאתויי האומר הריני כשמשון ומשני ההוא מבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר כו' איכא למימר דלסתם מתני' דסבר ליה דהוי נזיר היינו דדריש ליה מדכתיב לה' ע"כ. וכתב עליו הכ"מ וז"ל ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמרא אפי' ברמז ול"נ לתרץ בע"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופרש"י הא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס"ד דמנוח קאמר להא מלתא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. אבל מפיו לא יצא ע"כ. והשתא איכא למימר טעמא משום דסבר ליה דהוה דבר הנדור דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער. מנוח הוא דקאמר ליה עכ"ל הכ"מ. ואני אומר שדבר ברור הוא שכשכתב כן הכ"מ שלא שפטו רעיוניו אלא בסתירת המשניות דסתרן אהדדי וכמו שכתבתי אבל לא שפטו בסתירת דברי הרמב"ם שפסק לתרתי המשניות ועליו הוא שהשיב הר"י בן לב ז"ל כמבואר שם. שאילו היה רוצה הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם לא היה עולה על לבו לכתוב זה. לפי שהרמב"ם כתב שם וז"ל שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה ע"כ. וכמ"ש ג"כ בפירושו כמ"ש לעיל. מבואר שדעת הרמב"ם כדעת המתרץ בגמרא ולא כדעת המקשה דסבר ליה דמנוח קא"ל נמצא שאין תירוצו של הכ"מ עולה כלל להרמב"ם. משא"כ דברי הר"י בן לב שהן עולין ג"כ לפי דברי הרמב"ם. ולא עוד אלא שלא ידעתי מאי אולמיה דפירושיה של הכ"מ מפירושיה דבן לב שכמו שהוא תופס סברת המקשן כן בן לב ג"כ אתפסיה בסברת המקשן הפירוש שכתב הוא ז"ל ולא ידעתי לאיזו מן הפירושים יש בגמרא רמז יותר או פחות:

הכביד שערו. פי' הר"ב דילפינן מאבשלום דאבשלום נזיר עולם היה. בגמרא משמע דמקרא ילפינן ליה דכתיב (שמואל ב' ט"ו) אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה'. ופי' התוס' והתם נדר משמע ליה נזירות. ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר ע"כ. והרמב"ם כתב בפירושו ובחבורו דה"נ גמרא גמירי לה. וכתב הכ"מ דר"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא שיש לפרשו בגונא אחרינא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמי"ב חדש לי"ב חדש ויליף ימים מימים. גמ' ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ה דכתובות:

מיקל בתער. ולא לגמרי. מאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו. תוס'. כלומר שהרי מעשה תלייתו סמוך למעשה גלוחו היה ועיין מ"ש במשנה ה':

ומביא ג' בהמות. בשעה שמיקל. הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום [מדאמר] אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור. קרבן טומאה שתי תורים ואשם. תוספות.

אינו מיקל ואם נטמא וכו'. לא אתא לאשמועי' אלא החילוקים שבין נזיר עולם לנזיר שמשון. אבל ביין אסורים שניהם וכ"כ הרמב"ם בחבורו שדינו של שמשון שהי' אסור ביין ופשוט הוא שהאשה נצטוית שלא תשתה יין ותלה טעמא כי נזיר אלהים יהיה הנער משמע ודאי שהוא יהיה אסור ביין. אבל מה שנאמר לאשה (שופטים יג) אל תאכלי כל טמא פירושו טמא לאכול ותדע שהרי נגיעה לא נאסר לה ועוד שהנזיר לא הוזהר אלא על טומאת מת:

ואם נטמא כו'. כתב הר"ב דשמשון היה מטמא למתים והכי גמירי לה כדמסיק בגמ' משום דלא מוכח מקראי שהיה מטמא למתים דהא דכתיב (שם ט"ו) בלחי החמור הכיתי אלף איש דלמא ע"י חצים שזרק בהם והא דכתיב (שם) ויך בהם אלף איש ויקח חליצותם דלמא גוססים [שווינהו] ופירשו התוס' כלומר קרוב לגוססין דנזיר אסור ליגע לגוסס: