מסכת נזיר - פרק ח - משנה ב

נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְסָפֵק וּמֻחְלָט בְּסָפֵק, אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לְמֵתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחָה תִגְלַחַת הַנָּזִיר בִּזְמַן שֶׁהוּא וַדַּאי, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהוּא סָפֵק אֵינָהּ דּוֹחָה:

נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. ספק אם נטמא במת וספק אם הוא מצורע מוחלט:

אוכל בקדשים אחר ששים יום. אבל קודם לכן לא, דספק מצורע הוא ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים. אבל משום ספק נזיר טמא לא מתסר לאכול בקדשים, דלא מקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו. כיצד, נזר שלשים יום. וביום הראשון אירע לו ספק טומאת מת וספק צרעת, מזה ושונה וטובל ונטהר מטומאת מת כאילו בא לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא, ואינו יכול לגלח עד שלשים יום מיום שנזר, שמא נזיר טהור הוא ואסור לגלח עד מלאת ימי נזרו ועד שיביא קרבנותיו, ולאחר שלשים יום מגלח, ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת טומאה של נזיר וספק תגלחת טהרה. ומביא שתי ציפורים כדין תגלחת חלוטו של מצורע, וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא, ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור. ואע״פ שאינו מביא שאר קרבנות של תגלחת טהרה, הא אמרינן אם גלח על אחת משלשתן יצא. ומתנה עליה שאם אינו נזיר טהור שתהא עולת נדבה. ודין מצורע מוחלט שצריך שני תגלחות, אחת לאחר גמר חלוטו כשנרפא מצרעתו, ואחת לאחר ימי ספרו לאחר שספר שבעה מן התגלחת הראשונה, כדכתיב (ויקרא י״ד:ט׳) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, וזה שהוא ספק נזיר אינו יכול לגלח, הלכך צריך להמתין ל׳ יום של ספק נזירות טהרה ומגלח תגלחת של ספק ימי ספרו של מצורע וספק נזירות טהרה, ומביא עולת בהמה של ספק נזירות כדי לגלח על הקרבנות ומתנה עליה, ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כדי להתירו בקדשים. ומביא חטאת עוף, שחטאת בהמה אינה באה על הספק. ואינו מביא אשם, שהאשם אינו מעכב מלאכול בקדשים. ונמצא שלאחר ס׳ יום אוכל בקדשים שאז מביא כפרתו על ספק חלוטו. ועדיין הוא אסור לשתות יין וליטמא למתים דשמא מוחלט היה, ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור ולא לתגלחת נזיר טמא, וטעון עוד שתי תגלחות, אחד לנזיר טמא ואחת לנזיר טהור, ואם מצורע מוחלט היה, כל מה שמנה לימי נזירתו אין עולין לו, שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו, וצריך למנות עוד ל׳ יום ולאחר ל׳ יום מגלח ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, ומביא חטאת העוף בספק נזיר טמא. ועולת בהמה בספק נזיר טהור כדי לגלח על הקרבן, ומתנה עליה. ועדיין אסור לשתות יין וליטמא למתים, דשמא מצורע מוחלט היה, ולפיכך השתי תגלחות הראשונות לא עלו לו לשם נזירות, לא של טומאה ולא של טהרה, ושמא נזיר טמא היה ותגלחת השלישית תגלחת של טומאה היא, לפיכך צריך למנות עוד שלשים יום של נזירות טהרה, ומביא קרבן נזיר טהור, ומתנה, ואח״כ מותר לשתות יין ולהטמא למתים. וכן אם נדר נזירות שנה ואירע לו בראש שנתו ספק טומאת מת וספק צרעת, מונה שנה ומגלח תגלחת של ספק טומאה וספק טהרה וספק צרעת, ומונה שנה שניה ומגלח ומביא כפרתו ואוכל בקדשים, ומונה עוד ב׳ שנים קודם שישתה יין ויטמא למתים:

אוכל בקדשים אחר ששים יום כו'. כתב הר"ב אבל קודם לכן לא כו' ולאחר ל' יום מגלח מוקי לה בגמ' באשה וקטן דלאו בני חיובא דהקפת ראש נינהו כדלעיל. ומ"ש הר"ב ומביא ב' צפורים והם נעשים בחוץ ולא הוי בהו משום חולין בעזרה. בגמ'. ומ"ש ועולת בהמה. משום ספק נזיר דאלו חטאת ושלמים לא. כמו שכתבתי לעיל. ועוד דהכא דספק מצורע הוא ואינו יכול להניף ושלמי נזיר טעונות תנופה. תוס' דנדה [שם]. ומ"ש הלכך צריך להמתין שלשים יום שלספק נזירות לשון הרמב"ם לפי שאינו מתנאי טהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא ז' ימים ולא יותר. אלא הכוונה שלא יהיה פחות. ע"כ. ומ"ש ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כו' ומביא חטאת העוף שחטאת בהמה אינה באה על הספק. תוספתא בפרק בתרא. ומסיים בה הכי להביא חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא [כדתנן במשנה י"ב פרק י"ד דנגעים] כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ומביא קרבן עני [וע"ש משנה י"א אימתי כותב] ופסקה הרמב"ם בסוף הלכות נזירות. וכ"כ התוספות סוף פרק דלעיל דף נ"ה. ומ"ש ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור. ולא לתגלחת נזיר טמא. כך השיב רשב"י לתלמידיו. לפי שאינן שוין. דגילוח חילוטו של מצורע לגדל שער של ימי ספרו. וגילוח נזיר טהור להעביר דא"צ עוד גידול. וגילוח דימי ספירו שהוא ג"כ להעביר מ"מ גילוחו לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו [כדתנן במשנה ו' פ"ו]. וגילוח דנזיר טהור אחר זריקת אחד מן הדמים. וגילוח דנזיר טמא שהוא ג"כ קודם זריקת אחד מן הדמים. [כדתנן התם] מ"מ אינם שוים דמצורע לפני ביאת מים כדכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) ביום השביעי יגלח [את] כל שערו [וגו'] ורחץ [את] (כל) בשרו במים וטהר. ונזיר טמא אחר ביאת מים כדכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה. דמגלח לאחר ביאת מים:

אחר ששים יום. הקשו בתוס' פרק דלעיל דף נ"ה. דהא תנן במשנה ב' פ"ג שמי שנזר שתי נזירות מגלח הראשונה ביום ל"א. והשניה ביום ס"א וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו ביום שאחר יום התגלחת. ותירצו דכיון דתנן לעיל שאם גלח ביום ל' דיצא ש"מ דמדאו' מגלח ביום ל'. והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות. וכתבו דלפי"ז אוכל ביום ששים גופיה. דהא תנן לעיל אם גלח השניה ביום ששים חסר אחד יצא. ואע"ג דלאחר ס' [תנן] ה"נ אמרינן פרק שני [נזירים] אוכל בקדשים אחר ח' ימים ור"ל ביום הח' עצמו. ע"כ. אבל דברי הר"ב אין לפרש כן. שהרי כתב ולאחר ל' יום מגלח ספק תגלחת מצורע ונ"ל שהר"ב סובר דאחר ס' יום דוקא וטעמא לפי שאמרו שיהא נזיר שני נזירות שלמים. דהיינו ב' פעמים שלשים. והואיל וכן. התגלחת הראשונה יכול לגלחה כדין כל תגלחת נזיר שמצותה לכתחלה ביום ל"א. והיינו דכתב ולאחר ל' כו' אבל השניה מגלחה ביום הס' והיינו דבתגלחת שנייה כתב צריך להמתין ל' יום ומגלח וכו'. ויש לפרש דה"ק ומגלח ביום הל' עצמו. וזה רשאי לעשות כדתנן נמי לעיל שאם גלח הראשונה ביום ל' והשניה יום ס' חסר א' דיצא. וה"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה בראשון מימי נזירות השניה ותגלחת שניה ביום הל'. ודלא נקט לעיל בכה"ג דאמרן. לפי דאשמועינן רבותא דתרתי ניהו בתגלחת ראשונה שהוא ביום שלשים מימי נזירות הראשונה והוא עצמו יום הראשון מהשניה. וכ"ש דהכא דמגלח ביום ל"א שכבר עברו כל ימי נזירות הראשונה. ותוס' פרק בתרא דנדה דף ע' כתבו ג"כ דביום ס"א אוכל. אבל לא דקדקו לפרש למה כן:

ושותה יין ומיטמא למתים אחר ק"כ יום. לפי מ"ש בדברי הר"ב דאחר ס' דוקא. ויום הגילוח הוא ביום הס' ונמצא שמחשב לנזירות השלישית מיום הס'. לפי שעולה לכאן ולכאן כדלעיל. ואם גלח הראשונה יום שלשים. מגלח השנייה יום ס'. ונמצא שתגלחת השלישית ביום תשעים. ותגלחת הרביעית ביום ק"ך וקשיא דתנן אחר ק"ך. והתוספות כתבו שמנינו התחיל ביום ס"א ומגלח ביום צ"א. דהוא יום ל"א לנזירות השלישית. ומשלים על הצ"א עוד כ"ט יום. והן כלים ביום הק"ך. ומגלח ביום קכ"א שהוא יום ל"א. ובו ביום הותר לשתות יין ולהטמא למתים. אבל קשה לי דכיון דביום ס' מגלח כמו שהוכיחו דאם לא כן לא הותר בקדשים אלא עד יום ס"ב. והיאך נאמר שמנינו מתחיל ביום ס"א. ולא תנן הכי בפ"ג. אלא דאותו יום עולה לו לכאן ולכאן. ובדבור שאח"כ כתבו דהא דשותה יין לאחר ק"ך היינו ביום ק"ך. וזה כפי שיטתם שמפרשים כן ג"כ לאחר ס' שהוא ביום ס'. אבל לפירושי שכתבתי בדברי הר"ב קשיא. וי"ל דאיידי דתנן לאחר ס' דדוקא. תנא נמי לאחר ק"ך. אבל אה"נ דלאו דוקא אלא אף ביום הק"ך עצמו הותר לשתות ביין ולהטמא למתים. ומצאתי להרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות שכתב ואם הביא קרבנותיו ולא גילח אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב ע"כ. ולא ידעתי למה התנה לערב. ואף הכ"מ לא כתב זו מנין לו. גם לא העיר בזה כלל. ועוד לעיל מהך העתיק משנה ט' דפ"ו נוטל הכהן הזרוע כו' ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ולא התנה לערב אלא משמע דמיד הותר. ואחשוב דשמא דקדק כן ממשנתינו זאת. דלהכי קאמרה לאחר ק"ך דנקטה מלתא פסיקתא לפי שאפשר שיביא קרבנותיו ולא יגלח ואז לא הותר כל אותו יום עד לערב. אלא דלא ידענא טעמא מאי שכיון שאין התגלחת מעכבת. מה לי יום המחרת מה לי יום הבאת קרבנות משיזרק עליו הדם יהא מותר ביומו כמו לאחר היום כיון דאין התגלחת מעכבת. מנלן לחלק בין הימים בלא ראיה מוכרחת: