מסכת נזיר - פרק ב - משנה ד

הרי זה נזיר ואסור בכולם. ובהא כ״ע מודו, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור. דיין ותגלחת וטומאה האסורים בנזיר, הנוזר מאחד מהן נזיר בכולן:

ורבי שמעון מתיר. דסבר אינו נזיר עד שיזור בכולן:

או מפני שאני קובר מתים הרי זה מותר. דהוי נדרי אונסים, והוא אחד מארבעה נדרים שהתירו חכמים:

ורבי שמעון אוסר. דסבר ארבעה נדרים שהתירו חכמים צריכים שאלה לחכם. ואין הלכה כר״ש בהני תרי בבי דמתניתין:

על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים. משום דכתיב (במדבר ו׳:ז׳) נזר אלהיו על ראשו ניחא להו לאינשי לידור בתגלחת. אבל הוא הדין כשנודר על מנת לגלח. וכן לשון הרמב"ם בפרק א' מה"נ או לגלח:

[*ואסור בכולן וכו'. פירש הר"ב מפני שהתנה כו' עיין מ"ש במשנה י' פרק י"ג דמנחות]:

אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור. פירש הר"ב דהניזר מאחד מהן אסור בכולן ומשמע דאין לו התרה. וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות נזירות. אבל הראב"ד כתב שאם בא לפני חכם וא"ל כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה ולא אמרו אסור. אלא כשהוא סובר להתיר לעצמו מזה הדרך. ע"כ. וכתב הכ"מ שטעמו של הרמב"ם משום דמתני' סתמא קתני דאסור. משמע אפי' בא לפני חכם. וטעם הדבר שהרי הנודר מן החרצנים אפילו יאמר אלו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור ע"כ אבל זה הדין דאפי' יאמר כו'. הרמב"ם הוא שכתבו שם. והראב"ד יאמר דערבא ערבא צריך דגם זה מניין לו. ועיין מ"ש בדר"ש לקמן:

או מפני שאני קובר מתים. כלומר שאני צריך ליטמאות בהם וליטפל בהם בשכר מחמת דוחקי. תוס'. ובגמ' פירש"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא:

הרי זה מותר. פי' הר"ב דהוי נדרי אונסים. גמרא. והקשו בתוס' דמי דָמִי דנדרי אונסים היינו שהאונס בא אח"כ. אבל בשעת הנדר לא ידע האונס כדתנן במ"ג פ"ג דנדרים ומפר"ת דמתני' נמי איירי שהאונס בא אח"כ כגון שבשעת הנדר היה בריא וחזק ויכול לחיות בלא יין. ולבסוף החליש. או תחלה היה עשיר ולא היה צריך להטפל למתים. ולבסוף העני. א"נ משום דאין פיו ולבו שוים. דפיו היה להיות נזיר מיין. אבל בלבו לא היה. ומה דאמר אבל כסבור הייתי בלבי כשעשיתי הנדר. ע"כ. וכ"כ רש"י בלשון אחר והביא ראיה דבכה"ג קרי ליה גמ' לבו אנסו. כלומר אבל זה אין בכלל נדרי אונסים אלא בכלל נדרי שגגות הוא שאין פיו ולבו שוין אלא דגמ' קרי ליה אונס הלב על שם זה אמרי' נמי הכא שהן נדרי אונסין. ולעולם נדרי שגגות הן בל' המשנה ואף הרמב"ם בפירושו כתב נדרי אונסין הן כלשון הגמ' אבל בחבורו כתב שאלו בכלל נדרי שגגות:

רבי שמעון אוסר. פי' הר"ב דסבר ד' נדרים וכו' צריכין שאלה וע"י שאלה מותרים אף לר"ש ולא אסר אלא עד שישאל ומכאן סייעתא לפי' הראב"ד דמפרש לאסור דבדברי ת"ק דרישא היינו נמי עד שישאל: