מסכת נזיר - פרק ז - משנה ד

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ, חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְכָל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, לֹא תְהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל, הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. רְבִיעִית דָּם שֶׁהוּא מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָּׂאָהּ. אָמַר לִי, מַה זֶה עֲקִיבָא, אֵין דָּנִין כָּאן מִקַּל וָחֹמֶר. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לִי, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא כֵּן אָמְרוּ הֲלָכָה:

חייבין עליה על ביאת מקדש. אם נטמא באותה טומאה ונכנס למקדש, או אכל קדשים קודם שטהר מטומאתו, חייבין עליה כרת אם היה מזיד, או קרבן עולה ויורד אם היה שוגג:

לא תהא זו קלה מן השרץ. דחייבין עליה על ביאת מקדש, כדכתיב בויקרא {ח׳} או בנבלת שרץ טמא. ומילתא דר״מ ליתא, שהרי מגע ומשא של עצם כשעורה שהוא קל שאינו מטמא באהל, הנזיר מגלח עליה כדתנן במתניתין, ורביעית דם שהיא חמורה שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליה:

אין דנין כאן ק״ו. שאין דנין ק״ו על דבר שהוא הלכה למשה מסיני, שעצם כשעורה אינו כתוב בתורה אלא הלכה היא, ואין דנין ק״ו מהלכה. והן הן דברי ר״א הן הן דברי ר׳ יהושע שאמר אלא כך אמרו הלכה:

וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח כו'. עיין משנה ד' פי"א דפרה ומ"ש שם בס"ד:

אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו. וה"ה דהל"ל על אהילות דלר"ע אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מינה מק"ו לא מצי אמר על אהילות לא אמר נמי גבי רביעית דם. רש"י. [*ועיין לקמן]:

אין דנין כאן ק"ו. פי' הר"ב שעצם כשעורה הלכה היא ואין דנין וכו'. וצ"ל דהא דאמרן לעיל משנה ב' דחצי לוג דם הלכה היא כדמשמע מפירוש הר"ב דזהו דוקא לענין אהל. [*ולרש"י שכתבתי לית ליה לר"ע הלכה כלל]:

והרציתי. פירשתי בסוף יבמות: