מסכת נזיר - פרק ב - משנה י

הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם. נוֹלַד לוֹ בֵן עַד שִׁבְעִים, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים, סוֹתֵר שִׁבְעִים, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם:

עד שבעים לא הפסיד כלום. שכשהוא מפסיק נזירותו ומונה נזירות בנו ומגלח וחוזר ומשלים את שלו לתשלום נזירותו מן השבעים שמנה כבר עד המאה שנדר, הם ל׳ יום, נמצא בין תגלחת של נזירות בנו לתגלחת של תשלום נזירותו ל׳ יום ואינו מפסיד כלום. אבל אם מנה יותר משבעים יום קודם שהתחיל בנזירות בנו ובא להפסיק נזירותו כדי להתחיל נזירות בנו, כשיגלח על נזירות בנו ובא להשלים נזירותו עד מאה יום שנדר נמצאו פחות משלשים יום בין תגלחת של נזירות בנו לתגלחת של נזירותו, ואי אפשר להיות בין תגלחת לתגלחת פחות מל׳ יום, ונמצא מפסיד כל אותן הימים שמנה יותר מע׳:

לאחר שבעים יום סותר. ולא גרסינן סותר שבעים כ"כ התוספות וכן הוא לדעת הר"ב שמפרש שמפסיד כל אותן הימים שמנה אחר שבעים ש"מ דאין סותר הכל וכן פי' הרמב"ם. ובחבורו פ"ד כתב סותר עד שבעים. ואולי שכן גירסתו במשנה. אבל רש"י מפרש כגירסת הספר שכתב סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואח"כ מונה מאה שלו. וה"מ בנזירות מרובה. אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו. ואינו סותר. וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא. ע"כ: