מסכת נזיר - פרק ז - משנה ב

עַל אֵלּוּ טֻמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל וְעַל מְלֹא תַרְוָד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת וְעַל חֲצִי לֹג דָּם, עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אָהֳלָן, וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו:

על המת. אע״פ שאינו שלם אלא שיש בו רוב בנין שהם ב׳ שוקים וירך אחד, או רוב מנין האברים שהם קכ״ה אברים, אפילו אין בהם רובע קב מטמא באהל, ונזיר מגלח עליו. ואם אין במת לא רוב מנין ולא רוב בנין, אין הנזיר מגלח על אהלו עד שיהא בעצמות חצי קב:

ועל כזית נצל. מוהל היוצא מן המת כמין ליחה היוצאת מעיפוש הבשר:

מלא תרוד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת. ואין הרקבון מטמא אלא כשנקבר המת ערום בארון של שיש וכיוצא בו שאין שם רקבון אחר אלא מגופו של מת, ונקבר המת כולו שלם שלא נחסר ממנו אבר:

תרוד. כף גדולה שמחזקת מלא חפנים:

על השדרה. אפילו אין בה בשר כלל:

וכן על עצם הגולגולת. של הראש, אפילו אין בה בשר:

ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי. כל שאילו היה האבר מחובר באדם חי היה יכול להעלות ארוכה ע״י אותו בשר הוא נקרא כראוי. והוא פחות מכזית:

ועל חצי קב עצמות. ואע״ג דרובע קב עצמות מטמא באהל, הלכה למשה מסיני שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב, וכן על חצי לוג דם. ואע״ג דרובע דם מטמא באהל, אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג:

ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל על אהלו לא, שאין עצם כשעורה מטמא באהל:

וסותר את הקודמים. כדכתיב (במדבר ו׳:י״ב) והימים הראשונים יפלו:

עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי:

על אלו טומאות כו'. כתב הרמב"ם למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל. גמרא. ופירשו התוס' [דתנא] והדר מפרש:

על המת. פי' הר"ב אע"פ שאינו שלם וכו'. וכ"כ הרמב"ם דאלת"ה על כזית מן המת [מגלח]. על עצמו לא כ"ש. ובריש פ"ב דאהלות מפרש לה הר"ב לנפל שלא נתקשרו איבריו וטעמא דהתם תנן בהדיא רוב בנינו ורוב מנינו על כרחין לנפל הוא דאתא. ומיהו יש לדקדק אמאי לא מפרש על המת דהכא כמו על המת דהתם. ובגמרא רבי יוחנן מוקי לי בנפל כי התם. ורבא מוקים לה ברוב בנין וכו'. והרמב"ם ברפ"ז מהלכות נזירות כתב לתרוייהו ובזה הוא מונה י"ב טומאות עד ועל עצם כשעורה. ולא עד בכלל. לפי שאין לעצם כשעורה טומאת אהל. ואע"פ שתמה עליו הכ"מ שמנה שדרה וגולגולת לשנים וכדפירש נמי הר"ב ובגמרא בעיא דלא איפשיטא היא. [*ועיין מ"ש בזה ברפ"ב דאהלות] וטעמא דשיעור כזית מפרש הר"ב בספ"ו דעדיות ומשנה ה' פרק ב' דאהלות. ומה שכתב הר"ב ברוב בנין. עיין בזה ספ"ו דעדיות. ורפ"ב דאהלות. ומה שאמר הר"ב אפילו אין בהן רובע הקב עיין בפירושו למשנה ז' פ"ק דעדיות ומ"ש שם:

נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש"י:

[*ועל מלא תרוד כו'. פי' הר"ב כף גדולה שמחזקת מלא חפנים כחכמים בברייתא. ודלא קתני במשנה מלא חפניים נ"ל לפי שאין מדרך העולם ליקח בחפניו רקבון של המת אלא בתרוד וכיוצא בו]:

ועל חצי לוג דם. משמע מפי' הר"ב דהלכה היא. ועיין מ"ש בסוף פרקין:

על מגען. חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא"א שיגע בכולו שהרי אינו גוף א'. רמב"ם פ"ז מה"נ ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ג. [*ובפי' הר"ב דמ"ב פ"ב דאהלות ומ"ש שם]:

על אלו כו'. כתב הרמב"ם למעוטי סככות ופרעות. גמ'. ופירשו התוס' דתנא והדר מפרש:

ומביא את קרבנותיו. לא גרסינן במשנה. דבגמ' מיבעיא ליה. ואע"ג דאפשיטא ליה דמביא את קרבנותיו מ"מ ש"מ דל"ג ליה וכ"כ התוס':