מסכת נזיר - פרק ד - משנה ג

הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, תִּסְפֹּג מַכַּת מַרְדּוּת:

והיתה שותה יין ומיטמאה למתים. ואחר כך הפר לה בעלה:

הרי זו סופגת את הארבעים. על שעברה קודם הפרה:

תספוג מכת מרדות. מדברי סופרים. ומכות מרדות האמורה. בכל מקום, כפי מראה עיני הדיין וכפי צורך השעה. ודוקא בעבירה שכבר נעשתה, אבל גבי מצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה, טול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו:

והיתה שותה ביין וכו'. פירש הר"ב ואח"כ הפר לה הרי זו סופגת כו' דבעל מיגז גייז ולא מעקר כדלעיל:

סופגת. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:

רבי יהודה אומר וכו'. ופסקו הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהלכות נדרים וכתב הכ"מ משום דמשמע ליה דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי ע"כ. וכיוצא בזה רבים שנשנו בלשון פלוגתא אע"פ שלא באו לחלוק וכתבתי בפ"ג דבכורים:

תספוג מכת מרדות. פי' הר"ב מדברי סופרים וכו' וכתב הר"ן בפ"ד דכתובות ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים [*ע"כ והטעם שכתב שמרד בדברי תורה אתיא אליבא דסבירא ליה דמכין על מצות עשה ומכין על דברי סופרים שניהם שוין בלא אומד ובלא מספר ועד שתצא נפשו. וכן דעת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ששי. אבל הר"ן עצמו לא מסיק כן דא"כ יש חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. אלא כהרמ"ה דכתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. וכך הם דברי הר"ב. וכתב עוד הר"ן ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ומ"מ אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות וגם אלו הדברים אפשר שהם בכלל דברי הר"ב]: