מסכת נזיר - פרק ד - משנה ד

הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה בְהֶמְתָּהּ, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה בְהֶמְתָּהּ, הַחַטָּאת תָּמוּת, וְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:

ואם שלה. כגון שנתן לה אחר במתנה ע״מ שאין לבעלה רשות בהן. דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל כולן משועבדים לבעלה:

חטאת תמות. ממתינין לה עד שתמות:

ונאכלין ליום אחד. כשלמי נזיר שאין נאכלים אלא ליום ולילה:

ואין טעונין לחם. שכל שלמי נזיר טעונים לחם, וזו הואיל והפר לה בעלה אין שלמים הללו טעונין לחם:

היו לה מעות סתומים. שהפרישתן סתם לקרבנות נזיר, ולא פירשה אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה ואלו הם לשלמים:

יפלו לנדבה. לתיבות שבמקדש שמשליכים בהם שאר מעות נדבה וקונים מהן קרבנות שכולן עולות:

לא נהנין ולא מועלין. לכתחילה אסור ליהנות בהן, ואם נהנה אינו חייב להביא קרבן מעילה האמור בכל מי שנהנה מן ההקדש:

אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר. דכי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה. גמ'. [*ועמ"ש במ"ד פרק דלקמן]:

ואם שלה וכו'. פירש הר"ב כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוספות שצריך ג"כ שיאמר לה [אלא] מה שאת נושאת ונותנת לפיך כדתנן במ"ח פרק בתרא דנדרים. ועיין מ"ש שם. וכך כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' נזירות:

החטאת תמות. כדמפרשינן בגמ' לעיל [דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה וסליחה שנאמר (במדבר ל׳:י״ג) אישה הפרם וה' יסלח לה] והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא. רש"י. [*ועיין בריש פרק ו' דיומא וריש פ"ד דתמורה]:

ואינם טעונים לחם. וטעמא פי' הר"ב במ"ב פ"ג דמעילה:

סתומין. פירש הר"ב שלא הפרישתן אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה כו'. לאו דוקא. אלא אפילו אמרה אלו לחטאת ולעולה ולשלמים. ואיכא דאמרי אפילו אמרה אלו הן לחובתי מפורשים הן. וכא"ד פסק הרמב"ם בפ"ד מה"נ:

יפלו לנדבה. טעמא שם במעילה במשנה. וכתבו התוס' דלא חשמ למתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא:

לים המלח. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ג דמסכת עבודה זרה ועיין מ"ש ברפ"ב דפסחים:

ולא מועלין בהם. דכיון דלים המלח אזלי לא קרינן ביה קדש לה' וה"ה דלעיל גבי בהמה מצי למתני לא נהנין ולא מועלין. תוס':

יביאו שלמים. ואצ"ל דאין מועלין בהן וכדמפרש בפ"ק דמס' מעילה. רש"י. ועוד ממשנה גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה. אלא משום דדמי שלמים מעורבים בו שמע מינה דבשלמים אין מועלין [*ומיהו אע"ג דפשטא דמתני' דבמעילה הכי משמע ליתא למסקנא אלא דיפלו לנדבה הלכה היא בנזיר כמ"ש שם בס"ד]: