מסכת גיטין - פרק ז - משנה ו

הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי, כַּמָּה הִיא מֵנִיקָתוֹ, שְׁתֵּי שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי זֶה גֵט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים, מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, שֶׁלֹּא בְהַקְפָּדָה, אֵינוֹ גֵט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּזֶה גֵט. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵט:

על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני. בגמרא מוכח דכל סתם שלא קבע זמן כמה תשמש את אביו או כמה תניק את בנו, כמפרש יום אחד דמי, ונתקיים התנאי אם תשמש את אביו או תניק את בנו יום אחד בלבד:

כמה היא מניקתו. כלומר כמה הוא זמן היניקה, שאם הניקתו יום אחד בזוז הזמן, נתקיים וזתנאי:

שתי שנים. רבי יהודה אומר י״ח חודש. אבל אם הניקה אותו אחר ששלמו ב׳ שנים לרבנן וי״ח חדש לר׳ יהודה, אין זו יניקה, ולא נתקיים התנאי. ואין הלכה כר״י:

מת הבן. ולא הניקתו כלל:

או מת האב. ולא שמשתו:

הרי זה גט. דלאו לצעורה איכוין בתנאו, אלא להרווחה דידיה, והא לא אצטריך. ואם היה יודע שימות אביו או בנו לא היה מתנה:

שלא בהקפדה. אע״פ שהיא לא. הכעיסתו, ואין העכבה ממנה, אינו גט. וכ״ש אם היה בהקפדה:

כזה גט. הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה ממנה. ואין הלכה כרשב״ג:

כמה היא מניקתו ב' שנים. ולענין לשמש את אביו. כל ימי חייו. רש"י:

מת הבן. פירש הר"ב ולא הניקתו כלל וכפירש"י בגמ' ועיין מ"ש לקמן בס"ד:

הרי זה גט. פירש הר"ב דלאו לצעורה מכוין אלא להרווחה דידיה כו'. וכן ל' רש"י. ולאו דמתני' רשב"ג היא אלא רבנן דאמרי לעיל באצטלית דלצעורה מכוין. והכי מוקים לה בגמרא מדסיפא רשב"ג. רישא לאו רשב"ג. ול"ק רבנן אדרבנן כמ"ש התוספת דהכא לא נתכוין לצעורה בחנם אלא לצורך בנו ואביו. וכי מת הא לא איצטריך. אבל גבי אצטלית לעולם הוא צריך לאצטלית ולא לדמיה ולכך כשאבדה יכול לומר איני חפץ בדמי אצטלית. ע"כ:

או שאמר האב אי אפשי שתשמשני כו'. נראה דמשום רשב"ג נקטיה הכא. דאע"ג דהאב עדיין הוא חי. כל שאין עכבה ממנה הרי זה גט. וה"ה ברישא לכ"ע אלא דהכא דרשב"ג תני עלה כל עכבה כו' נקט לאשמועינן דלא"ק לא:

אינו גט. ובגמ' פרכינן לפום מאן דמוקים מתניתין דסתם כמפרש יום אחד דמי והכי פירשה הר"ב למשנתינו. דמ"ש רישא ומ"ש סיפא. ופירש"י דרישא על כרחך כגון שמת ולא הניקתו כלל [כלומר דאי הניקתו הא קיימה תנאיה] ואמאי הרי זה גט. הרי לא נתקיים כלום מן התנאי. ע"כ. ואסיקנא קשיא. ואפ"ה פירש הר"ב למשנתינו דסתם כמפרש משום דרב אשי אמרה שכ"כ הרי"ף והלכתא כרב אשי דבתראה הוא. ואע"ג דאסיק בקושיא לא אסיק בתיובתא. [*דקשיא אינה תיובתא לגמרי כדפירש רשב"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז)] ולשטת הרמב"ם קושיא דרב אשי מתרצי. כמ"ש הר"ן. דהרמב"ם אינו מפרש כדפירש"י והר"ב דרישא בלא הניקתו כלל. אלא בהניקתו דאל"ה ודאי דלא הוי גט והכי מקשינן בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר כיון דברישא לא הוי גט אלא כשנתקיים בסיפא נמי אילו נתקיים הוי גט ואמאי תני ברישא ה"ז גט ובסיפא אינו גט. וכ"כ המגיד בפ"ח מה"ג [הלכה י'] ומסיים הר"ן רב אשי אמר לך אה"נ וכי תנן מת הבן או מת האב הרי זה גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי. וה"ק כל שהתחילה להניקו. מת הרי זה גט [*והה"נ לא מת אלא דתנא (הכא) [הכי] אגב סיפא ולפי זה צ"ל דמת האב לא אשמועינן מידי דכיון שהתחילה לשמשו ומת] מאי אית לה למעבד טפי וליכא למימר )ב) (דאי מינק טפי מהני) אלא אגב סיפא נקטיה. ואה"נ לא מת. או שמא אתא לאשמועינן דשמוש יום א' שמוש מקרי ואיקיים תנאי דסתם כמפרש יום א' דמי. ע"כ. [*וכתב עוד הר"ן דיום לאו דוקא. אלא אפילו שעה אחת].

רשב"ג אומר כו'. כתב הר"ב ואין הלכה [כרשב"ג] וכ"כ הרמב"ם. ועיין מ"ש בפ"ח [מ"ז] דעירובין: