מסכת גיטין - פרק ב - משנה ה

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבְרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְנָכְרִי:

ואפילו חרש שוטה וקטן. והוא שגדול עומד על גביו ואומר לו כתוב לשם פלוני. אבל נכרי ועבד, אפילו גדול עומד על גביו, לכתחלה לא יכתוב גט, מפני שהם בני דעת ואדעתא דנפשייהו עבדי, שאפילו גדול אומר לו כתוב לשם פלוני הוא לא יכתוב אלא לדעת עצמו. ואם נכרי ועבד כתבו טופס הגט, וישראל בן דעת כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן שכל אלו צריכין לשמן, הגט כשר. וכן חרש שוטה וקטן דאמרינן במתניתין שכשרים לכתוב את הגט, ה״מ טופס, אבל תורף אינו כשר אלא שיכתבנו ישראל גדול ובן דעת:

חושן מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו:

וסומא. פסול להביא גט מחוצה לארץ, שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל להביא גט בארץ ישראל שא״צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או אפילו בחו״ל אם הגט מקויים בחותמיו, או להיות שליח של אשה לקבל גיטה, לכל אלו הסומא כשר:

ונכרי. דליתיה בתורת גיטין וקדושין, ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני:

אפילו חש"ו. וכתב הר"ב ה"מ טופס. משום דלא שכיח כלל שריא אפילו לכתחילה. ולא דמי לכתבו במחובר דמתני' דלעיל כ"כ הר"ן שם. ומ"ש הר"ב אבל נכרי ועבד כו' לכתחלה לא יכתוב. היינו טופס. ומ"ש תורף שהוא שם האיש וכו'. עיין בפי' מ"ב פרק דלקמן. ועיין מ"ש במשנה דלעיל.

האשה כותבת את גטה. לשון רש"י ומקנתו לבעל וחוזר ומוסר לה לגרושין. וכתב הר"ן דאע"ג דמחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה. לא הוי מחוסר מעשה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה:

והאיש כותב את שוברו. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמסרו לו להיות לו לראיה. רש"י:

שאין קיום הגט אלא בחותמיו. היינו עדי מסירה. הר"ן. ואע"ג דהר"ב לא פירש כן במ"ג פ"ב דעדיות. לא דק התם לפרש אליבא דהלכתא וע"ש. [*והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גטין חתומים הם אפילו לר"א מפני תקון העולם כ"כ רש"י בפי' דלקמן דף כ"ו והא דכתב רש"י רוב גטין חתומים. טעמו שתקנה ההיא אינה חיוב. כמ"ש בשם הרא"ש פרק ד משנה ג'].

וסומא. פי' הר"ב שאינו יכול לומר בפ"נ כו'. וכתב הר"ן ואע"ג דאמרינן לעיל [כמ"ש הר"ב בריש פרקין] דסגי בקל קולמסא. היינו למאן דיכול למחזי. דמסתפי סופר מיניה דלמא חזי ליה. אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מסתפי מיניה הלכך לא מצי אמר. ע"כ. והרא"ש כתב בפ"ק בשם התוס' דאין להכשיר סומא ע"י קל קולמסא משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפני נכתב. ואם יאמר שמע קל קולמסא אינו מועיל. דבעי שיאמר בלשון שתקנו חכמים. ע"כ. ומ"ש הר"ב אם הגט מקוים כו' היינו למאי דפסקינן כמ"ד דטעמא משום קיום. כמ"ש הר"ב ג"כ במשנה ג' פרק דלעיל: