מסכת גיטין - פרק ט - משנה ה

שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִטִּין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ. לְפִיכָךְ, אָבַד אַחַד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָטֵל. חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כֻּלָּן כְּשֵׁרִין, וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה כָתוּב טֹפֶס לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר:

ששני גיטין ששוין. בשמותיהם:

הרי השני בטל. דלא ידעינן דמאן ניהו:

כלל. זמן אחד לכולן, בכך בשבת גירש פלוני פלונית ופלוני פלונית:

טופס לכל אחת. זמן לכל אחת ואחת, בכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט. ובכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט, וכן כולם. והעדים מלמטן:

נותן שניהם לזו כו'. אפילו לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ועל כרחך לה לשמה דכתיב בקרא. לאו אחתימה קאי אלא אוכתב. ומיהו אונתן לא קאי. דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מנייהו מתגרשת. גמ':

הרי השני בטל. כתב הר"ב דלא ידעינן דמאן ניהו. וכן ל' רש"י. וז"ל הר"ן הרי השני בטל. לא בטל ממש. אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו. ולא לזו. אבל אם נתן לאחת מהן או לשתיהן הרי זה ספק גירושין:

היה כתוב טופס לכל אחת וכו'. פירש הר"ב זמן וכו' לאו דשם טופס הונח על הזמן דזמן בכלל תורף הוא כדאיתא בפירוש הר"ב מ"ד פ"ב. אבל שם טופס הונח על כל נוסח הגט שזה ענין טופס העתק ותואר הגט והכל בכלל אלא שהוציאו מן הכלל וקראו למקצת מהן תורף. ואם נאמר טופס בלא הזכרת תורף עמו יש במשמע טופס כל נוסח הגט. ועוד י"ל דזמן ראוי ג"כ להקרא בשם טופס שאינו אלא מדרבנן. ועיין לשון ב"י שהעתקתי במ"ד פ"ב. וראשון בעיני עיקר. ומ"ש הר"ב ובכך בשבת כו' מפרש בגמ' שזה הזמן בו ביום עצמו של הראשון. דאל"ה הוי הראשון מוקדם לחתימת העדים ולא היה צריך לטעם שאין העדים נקרין עמו. גם מפורש בגמ' דדוקא שכתוב ובכך בוי"ו לחברם ביחד דאל"ה תיפוק ליה דאין עדים חתומים על הכל:

את שהעדים נקראין עמו. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון. רש"י:

כשר ולא האחרים. וביאר הרמב"ם בפ"ד מהלכות גירושין בשאין שם עדי מסירה. דאי בעדי מסירה ודאי כולהו מתגרשות דלא גרע מאם לא היו שם עדים חתומים כלל. וכ"כ

[שם] לכל הני דלקמן שכיוצא בזה הן. דכולן על ידי עדי מסירה כשרים. וכתב המגיד שכתב הרמב"ן עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים דודאי מזויף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו [כמ"ש במשנה ד' פ"ב] דהא ידוע מלתא לכל [מאן] דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי ואצ"ל בראש הדף ומאחריו. ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים. ואם נתנה לה בפני עדים כשר. ע"כ. ומיהו הא דאיכא למשמע דזה הגט דתנן שהוא כשר דהיינו אפי' בלא עדי מסירה הוא לפי שיטתו כשיטת הרי"ף אמתני' דלעיל. אבל להתוס' והרא"ש וסיעתם אין שום גט כשר בלא עדי מסירה וכמו שנראה מתוך מה שכתבתי במ"ב פ"ו בשם הטור [וע"ש סימן קל"ג] צ"ל דהא דתנן כשר ואע"פ שאינו כשר אלא ע"י עדי מסירה וכי איכא עדי מסירה אינך נמי כשרים וכ"ש ללשון הרא"ש שכתבתי במ"ג פרק ד' אלא שהוא כשר יותר מהאחרים לענין שאינה צריכה להביא לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שכדין נמסר לה וכמבואר ג"כ מתוך מ"ש במשנה ב' פ"ו: